"יודע, לא יודע"… ואם אתה חושב שאתה כבר לא יודע, אתה עוד לא יודע שאתה עוד יודע… מאמר מיוחד על עבודת פורים, להסיר את כל המסכות והתחפושות ולהגיע לנקודה העצמית ביותר של היהודי.
"אמר רבא, מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – המימרה הזו בגמרא היא היסוד של שמחת פורים, הן בהלכה והן בפנימיות. אך מה הפירוש של "עד דלא ידע"? נפתח בכך שאפשר לראות את ה"עד דלא ידע" לא בתור קו אחד בלבד – מכאן ואילך אני כבר בגדר "לא ידע" וזהו – אלא כתהליךמתמשך ומעמיק: בהתחלה אני יודע, אחר-כך אני מגיע ל"לא ידע", אבל אז אני רואה לפני דרגה חדשה של "לא ידע" ומגיע אליה, וכך אני "יודע, לא יודע, יודע, לא יודע" וכן הלאה.
אם כן, נפרש את ה"עד דלא ידע" בכמה רמות, זו מעל זו, כמו שההתבסמות היא תהליך גובר והולך. מי שקורא את הדברים בפורים, מוזמן להרים איתנו כוסית בכל שלב…
כוסית ראשונה: גדולת הצדיק ונפילת הרשע
לחיים לחיים. באופן פשוט, "עד דלא ידע" פירושו שאיננו מבחינים על מה השמחה גדולה יותר – על מפלת המן הרשע או על גדולת מרדכי הצדיק. בפורים לא מסתירים שנפילתו של המן באמת משמחת אותנו, ודי לשמוע את רעשי הבום-בום בבית הכנסת בקריאת המגילה כדי להיווכח בשמחה המתפרצת (יותר מכל קריאת 'גוֹל' במגרש כדור-רגל). השמחה הזו אינה שמחה-לאיד נמוכה ושלילית, אלא שמחה על הגילוי שהנה ה' משגיח ושומר עלינו, "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" והוא מתערב בסיפור המגילה ומשנה אותו לטובתנו, כאשר דווקא מחשבתו הרעה של המן נהפכת בסוף לטובתנו (מי למשל הגה את הרעיון להכין עץ גבוה?).
מאידך, אנו שמחים מאד על כך שמרדכי היהודי עולה לגדולה. מרדכי הוא 'הרבי' שלנו, המנהיג האהוב של כל עם ישראל, והנה הוא הופך להיות האדם החשוב ביותר בממלכה, כמו בפסוק הסיום של מגילת אסתר, "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש". אנו מתגאים בצדק בכך ש"האיש שלנו", האיש הטוב, מנצח, ורואים בכך התגלות אלוקית של קידוש השם, כיון שהצדיק לא רק מייצג אותנו אלא מייצג את הקדוש-ברוך-הוא, שהרי כל הסיפור התחיל בכך שמרדכי סרב להשתחוות להמן וקידש שם שמים.
באמת קשה לדעת איזו שמחה גוברת – מפלת המן או גדולת מרדכי. כל עוד הראש צלול, מן הסתם יש לאדם איזו דעה מוצקה, העדפה של אחד מהצדדים, אבל אחרי כוסית אחת או שתיים כבר קשה להחליט, "עד דלא ידע".
כוסית שניה: מי אני באמת
עד כאן הסתכלנו על המן ומרדכי כפשוטם, כשתי דמויות הנמצאות מבחוץ לנו. אבל פירוש פנימי יותר מביא אותנו לראות את המן ומרדכי כחלקים שונים בתוכנו פנימה. לפי זה, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" פירושו שאני לא יודע כיצד לשפוט את עצמי, האם אני "ארור המן" או אני "ברוך מרדכי"! נניח שבאופן כללי אני "יהודי טוב" המתנהג כמו שכתוב בשולחן-ערוך, אבל מתחת לתדמית הזו שלי – מי אני באמת? האם אני "מרדכי היהודי" שרוצה לעשות דברים טובים, ורק היצר-הרע מגיע אלי מבחוץ ומנסה להסית אותי בניגוד לרצון הפנימי. או שמא להיפך, בפנים אני באמת "המן הרשע", מלא יצרים רעים, תאוות וכעסים וכל דבר רע, אלא שאני מצליח איך-שהוא להשתלט על הר-הגעש הזה ולהתחפש לצדיק?
ובכן, חז"ל מלמדים שבדרך כלל עלי לראות את עצמי דוקא כהמן הרשע! "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע". נכון שיש בי הרבה מאד טוב, יש בי נשמה אלוקית טהורה שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", אבל ההזדהות היסודית שלי היא דוקא עם הצדדים הפחותים יותר, הצד המגושם והבהמי (בלשון החסידות, הנפש הבהמית). זהו ה'אני' הראשוני, אלא שיש "נשמה שנתתה בי" והיא יכולה וצריכה לשלוט על הזהות הנמוכה. כך אני "יוצא מעצמי" ומתנהג "כמו בן אדם" ולא כמו בהמה, אבל בפנים אני ממש גרוע, זאב בעור כבש. לעומת זאת, מי שחושב את עצמו כצדיק, נמצא בבעיה רצינית – מכאן מתחילה הגאווה שהיא אם כל חטאת. ובקיצור: היצר הטוב אומר לי "אתה המן הרשע", והיצר הרע אומר לי "אתה מרדכי הצדיק"…
ומה קורה בפורים? מצד אחד, אפשר לראות אנשים עדינים ופנימיים שלאחר כמה כוסות משקה מתחילים לעסוק בחשבון נפש וביקורת עצמית נוקבת – מה שבדרך כלל אנחנו קצת מדחיקים… כעת אני מודה בכך שבאמת בפנים, בחדרים הסודיים של הנפש, יש לי כזו "קופה של שרצים" שממש מחריד לחשוב עליה. אז אני מתחיל לבכות, מתוך הכרה שאני עצמי המן הרשע, ורק בנס לא תלו אותי על העץ…
אך מצד שני, כאשר מבוסמים כראוי, אני יכול גם לומר: אני מרדכי הצדיק! בכל השנה אנחנו נוגעים בעיקר באותם רבדים של הנפש שבהם הזהות היסודית היא זו הנמוכה והשפלה, אבל בפורים אנחנו מגיעים לזהות עמוקה יותר, אל נקודה פנימית ועצמית כל-כך שבה כולנו צדיקים. זו הזהות היהודית הכי עמוקה שמתעוררת דוקא בפורים – ומי שמעורר אותה הוא מרדכי היהודי בעצמו. יש צדיקים גדולים שהיו יכולים לומר על עצמם דברי שבח מבלי שהדבר יזיק להם, והדוגמא המובהקת לכך היא משה רבינו שכתב בעצמו בספר-התורה את המלים "והאיש משה עניו מאד מכל האדם" – ונשאר עניו מאד גם לאחר שכתב את הפסוק הזה! לדרגה כזו אנחנו יכולים להגיע בפורים: מעבר לכל התדמית האישית שלי, מתחת לכל ה'פוזות' והתחפושות אני יהודי, ובתור שכזה אני "ברוך מרדכי היהודי".
הגענו, אם כן, לדרגה כזו שבאמת איננו יודעים היכן אנחנו נמצאים על הסקאלה שבין ארור המן לברוך מרדכי, "אז מי אני בכלל"….
כוסית שלישית: לחיות את ההווה
תחזיקו חזק. האמת היא שעדיין לא הגענו מספיק לאי-ידיעה. כיון שבכל ההתחבטות מי אני ומה אני, המן או מרדכי, נמצא שאני עסוק מאד בהגדרה עצמית. אני מנסה 'לתפוס' את עצמי, להגדיר ולתת ציונים – רשע או צדיק, כזה או כזה. אני מנסה לקיים את האמרה "דע את עצמך", וגם אם התוצאה היא 'תיקו' הרי אני עסוק בידיעה עצמית. זה עוד לא "עד דלא ידע".
עכשיו, אחרי כוס שלישית, צריך להבין שהעיקר הוא לא לעסוק בכלל בשאלה "מי אני". כעת נפרש "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – לא אכפת לי בכלל, בין אם ארור המן ובין אם ברוך מרדכי, כי אני לא מחלק לעצמי שום ציון ושום הגדרה. הרי כל המעלות וכל החסרונות שאני יודע אינם באמת 'אני', אולי הכל דמיונות חיצוניים, ובכלל, מי יודע מה נמצא אצלי בשורשי הנשמה. לא צריך לעסוק בזה, פשוט חבל על הזמן. עיקר עבודת ה' היא לחיות ברגע זה את ההווה: זה עתה אני חומר גלם פשוט לגמרי שבו הכל אפשרי – או שאהיה עכשיו "ברוך מרדכי" או חלילה "ארור המן". כך גם ברגע הבא: שוב עלי לבחור, בחירה חופשית לגמרי, האם לשחק את תפקיד מרדכי או תפקיד המן. אין טעם להתחיל להגדיר את עצמי כרשע או צדיק, או באיזה מקום אחר על הסקאלה, עצם הנסיון להגדיר חוטא לאמת שלי – כי עלי לחיות עכשיו מעל כל ידיעה שתופסת את "מה שיש" אלא רק "מה צריך להיות" כעת.
אדמו"ר הזקן בספר התניא מציב את דמות הבינוני כדגם הרצוי שצריך לשאוף אליו – הבינוני הוא אחד שאסור לו לרגע להסתכל על עצמו ולומר "אני כזה". אני תמיד בינוני, בין לבין, בין ארור המן לברוך מרדכי. כל רגע נתון אני נמצא בנקודת-זמן אפס ועלי לעבוד ולדאוג לכך שהבחירה תהיה טובה (וגם אם נפלתי, לא להסתכל יותר מדי אחורה אלא להביט שוב ברגע החדש ולבחור עכשיו בטוב). כך אמנם עלינו לנהוג בכל השנה, ובכל זאת קשה להתנתק לגמרי ממתן ציונים. רק בפורים, לאחר כמה כוסות הגונות שישכיחו מאיתנו את עצמנו, אפשר להגיע באמת לדרגה כזו שבה אני לגמרי "עד דלא ידע", רק הווה כאן ועכשיו.
כוסית רביעית: מאחורי כל המסכות
נאמר שוב לחיים, וניקח עוד נשימה עמוקה: התחלנו באי-ידיעה על מה השמחה גדולה יותר, מפלת הרשע או עליית הצדיק. המשכנו בחוסר הוודאות מי אני בכלל. ועלינו לדרגה שבה בכלל לא משנה מי אני, הרי הכל תחפושות…
עכשיו הגיע הזמן להוריד את כל המסכות ולגלות מי באמת מסתתר מאחורי כל המשחקים האלה. הרי פורים הוא חג של "מגילת אסתר" – גילוי ההסתר. "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ" – מאחורי המן הרשע הממשי (זה שעל העץ), מאחורי מרדכי היהודי הממשי (זה שעל הסוס), מאחורי ההמן הקטן שלי בפנים, ומאחורי המרדכי הקטן שלי, וגם מאחורי ההווה שלי כאן ועכשיו – מאחורי הכל נמצא הקב"ה. הרי "אין עוד מלבדו" ואם תקלף עוד ועוד שכבה מהמציאות, מהעולם ומהזמן ומכל הנפשות הפועלות, אם תסיר את כל הלבושים ותחפש את המהות הערומה, אם תחפש בתוך הכל משהו עצמי וממשי ואמיתי – תגיע בסוף אל "מהותו ועצמותו" של ה' יתברך.
בדרך כלל, אי-אפשר להרים עד הסוף את המסך הזה, כל ההצגה תתקלקל… אבל בשיא השיאים של פורים, מותר לגלות את הסוד הכמוס: מאחורי אלף המסכות של העולם הזה, מאחורי הכל יש רק מישהו אחד ויחיד ומיוחד, חי וקיים באמת. עכשיו הגענו ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כי גם מאחורי המן אני רואה את ה'.
הידיעה הזו אינה באה ליצור אנרכיה של תוהו ובוהו, חלילה. זו ידיעה חמקמקה, "עד דלא ידע", שחשה את הסוד שיש בכל המציאות – מבלי לסתור את העובדה האמיתית שיש לנו תפקיד ברור לבחור בטוב ולמאוס ברע. אדרבה, זו הסיבה שהכל אפשרי: כי כמו שה' מתלבש בתחפושות ומסתתר בכל מקום, כך גם אנו נלך בעקבותיו ונחליט להיות כל השנה בתחפושת מרדכי היהודי.
[תלמיד ותיק יזהה שארבע המדרגות שראינו כאן מקבילות לארבע אותיות שם הוי', מלמטה למעלה: המציאות החיצונית כנגד המלכות, עולם העשיה. העולם הפנימי שלי, עם היצר הטוב והיצר הרע, כנגד המדות, עולם היצירה. הרגשת ההווה של הבינוני, כנגד הבינה, עולם הבריאה הנברא יש מאין. ו"אל מסתתר" כנגד החכמה. ואכמ"ל.]
משה ומרדכי
לסיום, חג הפורים חל תמיד בסמיכות לפרשת תצוה, שיש בה תופעה מיוחדת: זו הפרשה היחידה בתורה מאז הולדתו של משה רבינו (בפרשת שמות) ששמו של משה עצמו אינו מוזכר בה כלל. אמנם הפרשה מתחילה במלים "ואתה תצוה", וכן כל ההמשך הוא דבור ישיר למשה, אך משום מה 'נשמט' שמו המפורש של משה. בחסידות מוסבר שהדבר רומז לדרגה הכי גבוהה של משה. כמו שראינו, ניתן 'לקלף' את הזהות האישית עוד ועוד, עד שנוגעים במשהו שהוא כבר לא-נודע, "עד דלא ידע", מעבר לכל המסכים של האני. לנקודה הזו מגיע משה רבינו כאשר שמו המפורש נעלם, ונותר רק ה"אתה" שה' פונה אליו.
"מרדכי בדורו כמשה בדורו". נשמת משה רבינו מתגלגלת במרדכי היהודי, ושילוב שתי הדמויות גם יחד מביא אותנו אל התמצית הכי פנימית של היהודי, לאחר הסרת כל התדמיות, התחפושות והמסכות, "עד דלא ידע" שלאחר כל הידיעות. אני יהודי שמח ותו לא.
פורים שמח!
מתוך התוועדות ליל פורים תשע"ב
