אורות ומצוות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

הפרשות האחרונות רצופות נסים ונפלאות: בפרשת בא קראנו על מכת בכורות והיציאה ממצרים, בפרשת בשלח על קריעת ים סוף, וכעת אנו מגיעים למעמד הר סיני שאפשר לראותו כפסגת הנסים. הנס הוא התגלות, הסרת מסך הטבע המחשיך וגילוי של אור אלוקי. בפרשת בא "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", בים סוף "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים" וכולם אמרו "זה אלי", ובהר סיני הגיעו כל ישראל לדרגת נבואה, "וכל העם רואים את הקולות".

והנה עם כל שלב של נס והתגלות אנחנו מקבלים גם מצוות. בפרשת בא מתחילות למעשה תרי"ג המצוות, במצות "החדש הזה לכם" וכל המצוות הקשורות לקרבן הפסח. בפרשת בשלח, מיד אחרי קריעת ים סוף נאמר "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" – "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין" (רש"י). ובמעמד הר סיני, כמובן, קבלנו את עשרת הדברות-המצוות ולאחר מכן עוד ועוד מצוות, "משה קבל תורה מסיני".

אורות וכלים

את היחס בין ההתגלות האלוקית לבין המצוות נוכל להבין בעזרת זוג מושגי-יסוד בקבלה, אורות וכלים:

ההתגלות האלוקית היא אור, הבזק המאיר את המציאות ואת נפש האדם. גם היום, לאחר אלפי שנים, יציאת מצרים ומתן תורה מהווים עבורנו אור גדול, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ולזכור בכל יום את יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה – אנחנו חווים את האור הזה בכל יום מחדש.

אבל האור לבדו אינו מתקיים, הוא חייב כלי להכיל אותו. בלי כלי מתאים, האור פשוט 'בורח' ולא נותר ממנו דבר. הכלי מיישב את האור בתוכו, משמר אותו וממשיך את השפעתו הלאה. לכן בכל שלב של הארה גדולה חייבים כלים מתאימים שיקלטו את האור: כך אומרים חז"ל שכדי להוציא את ישראל ממצרים נתן להם הקב"ה להתעסק במצוות פסח ומילה, אחרת האור לא היה נתפס בנפשות ישראל. לאחר קריעת ים סוף באמת היתה "נפילת מתח" – ישראל הגיעו למרה והתלוננו על המים המרים, הם הרגישו מרירות לאחר הסתלקות האורות הגדולים של שירת הים, כמו התופעה הנפשית הידועה שלאחר חוויה מרוממת (high) יש נפילה, כל האורות נעלמים והמציאות האפורה 'מייבשת אותנו', לפעמים עד כדי דכאון. כדי להמתיק את המרירות הזו, "וימתקו המים", צריך "פרשיות של תורה" לעסוק בהם. ובמעמד הר סיני, ההתגלות כל-כך גדולה עד שישראל ממש אינם יכולים לסבול אותה, "ויחרד כל העם אשר במחנה" עד שבקשו "ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", ולפי חז"ל באמת "על כל דבור ודבור פרחה נשמתם" – האור הזה יורד אל העולם, ומיד מסתלק בחזרה. רק המצוות מהוות כלי מתאים לשמור את האור הגדול של הר סיני.

613 נרות לאור הגדול

האור הוא הכלל הגדול, והכלי הוא הפרטים. תרי"ג המצוות הן המון מעשים פרטיים שמכילים את האור של מתן תורה בהר סיני. "כי נר מצוה ותורה אור" – כל מצוה היא נר, כלי מסוים ומוגדר שבו נתפס האור של התורה.

המצוות המרובות, על כל פרטיהן ודקדוקיהן, כל סעיף קטן בשלחן-ערוך, עלולים להראות 'חשוכים' ומנותקים מן האור, ובאמת יש הרבה אנשים המחפשים 'אורות', חוויות רוחניות, התעלות והתרוממות, ואינם מבינים מה העניין במעשי המצוות, מדוע צריך את כל עולם ההלכה. אבל זו טעות גדולה; אנחנו כאן, בעולם הזה, חייבים המון כלים עבור האורות, רק כלי מתאים מביא את האור אל התכלית. בלשון הזוהר הקדוש, תרי"ג המצוות הן תרי"ג 'עצות' – כמו עצה פרטית המסייעת לאדם שזקוק לכלי מתאים ברגע זה, כך המצוה היא עצה שאין טובה ממנה להכיל את האור. מי שמחפש אורות, יכול לעשות חשבון ולגלות שאורות עולה בגימטריא תרי"ג – כל האורות נמצאים בתוך תרי"ג המצוות.

"אוצרות חשך"

ואחרי כל זה, עדיין נראה שהכלים נמוכים יותר מהאורות. האור הוא משהו עליון, אבל כיון שאנחנו נמצאים במדרגה תחתונה ונמוכה, אין לנו ברירה אלא להזדקק לתיווכו של הכלי שמצד עצמו הוא חשוך אלא שהוא מכיל את האור.

אבל בפנימיות התורה מבואר שבאמת "שרש הכלים גבוה משרש האורות". כלומר, מניין באמת מגיע הכלי המקבל את האור? ממדרגה גבוהה עוד יותר מהאור! אמנם האור המתגלה אלינו, כגילוי האלוקות בניסי יציאת מצרים ומתן תורה, הוא דרגה גבוהה מאד, אבל גבוה עוד יותר מהאור הזה נמצא "החשך העליון", דרגה עליונה כזו שעבורנו היא חשך, "ישת חשך סתרו". מאותו חשך עליון נעשים הכלים שדרכם אנו יכולים לקלוט את האור.

כך אנו רואים במתן תורה: כל ישראל עומדים בתחתית ההר, רואים את הקולות ואת הלפידים ושומעים את דבר ה'. זוהי חוויה עצומה של אור אלוקי. אבל כדי להוריד את התורה, משה רבינו נכנס דוקא אל המקום החשוך! הר סיני מוקף "חשך ענן וערפל", מחיצה לפנים ממחיצה, כל אחת חשוכה יותר מן השניה, "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים" – משם, מתוך "עב הענן", אנו זוכים לקבל את כל המצוות. בספר ישעיהו יש ביטוי נפלא "וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים" – דוקא בתוך החשך גנוזים האוצרות הגדולים ביותר, כמו מלך שמחביא את אוצרו היקר במסתור חשוך.

בהקבלה לנפש האדם, הכלים הם כל 'הלבושים' שבהם הנפש מתבטאת – החל מלבוש המחשבה, דרך לבוש הדבור ועד ללבוש המעשה –  ואילו האורות הם תכונות הנפש וכוחותיה העצמיים, האישיות כפי שהיא לעצמה. גם כאן, לכאורה כלי הביטוי של הנפש נמוכים בהרבה מכוחותיה הפנימיים, ובכל זאת אנו למדים שהכלים-הלבושים באים מהשרש העליון ביותר של הנפש, מהלא-מודע (ובלשון הקבלה, מהראשים העליונים של הכתר).

אם כן, האוצר הגדול ביותר נמצא דוקא בתוך הכלים – במעשי המצוות, שאותם אנו מקיימים בלבושי הנפש, מחשבה דבור ומעשה. ונמצא שהכלי החשוך אינו רק טפל לאור הגדול שמעליו, אלא מבטא את "הערפל אשר שם האלקים", את אותו חשך עליון שמעל האורות. והנה המלה אוצרות מורכבת מהמלה אורות בתוספת האות צדי"ק באמצע: הצדיק, כמו משה רבינו, אינו מסתפק באורות אלא מגיע פנימה, אל מעבה הענן, ומביא משם "אוצרות חשך", תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא-תעשה, שאותם אנו מקיימים בכל רמ"ח האברים ושס"ה הגידים שלנו.

מעובד מתוך שיעור י"ג שבט תשע"ג