הקדמה כללית לנושא הקרבנות. נדפס בספר 'מן הפרדס'.
בפתיחת ספר ויקרא, ננסה לפתוח שער לעבודת הקרבנות, הרחוקה מעולם המושגים של "העולם המודרני".
החי שבאדם
העולם ביסודו מורכב מדומם-צומח-חי-מדבר, כאשר הצומח והחי ממצעים בין האדם והטבע. דרך הדרגות הללו משתקפת לאדם גם נפשו שלו כעשויה קומות קומות. קרוב הוא למצוא הד בנפשו לחי, ומשם לא רחוקה הדרך להתחבר אל הצומח והדומם. וכשם שמכיר הוא בעליונותו על החי, כך מזהה כי נופח בו חלק אלוק ממעל הרוכב על השכבות הנמוכות, ה"רגילות", שבאישיותו, מחיה ומכוון אותם ממבטו. ציור זה מעניק כמובן גם "היזון חוזר" למדרגת האדם. כמו האדם הרוכב על בהמה, וזו נושאת אותו למחוז חפצושלו (אם רק ירסן ויכון אותה) בכח לא אנושי, כך הרוכב על נפשו הבהמית ניזון מכוחה, ויכול להגיע אל יעדיו המעולים ברוב אונים.
העולם המודרני אינו כזה. יש בו רק אדם ודומם. החי והצומח הפכו למוצרים בסופרמרקט, למאגרי ניצול שאין שום זיקה נפשית אליהם, ולא שום אחריות למצבם. את בעלי החיים מגדלים מתוך ניכור וחוסר רגישות. ראה למשל את האכזריות של לול התרנגולות המודרני, המתייחס אליהן כאל חתיכות בשר שיש להשביח, ותו לא מידי. האדם תופס את הטבע שסביבו כזר לו בעצם, והמגע עם אותו טבע אינו נושא אופי של מפגש. עם כל הדיבורים ה"ירוקים", לא תיתכן אהבה טבעית ודואגת לטבע בעולם כזה, כיון שהטבע אינו "מישהו" שמתייחסים אליו, אלא משהו. מעלת האדם נתפסת כאוטונומית לחלוטין, כלא משתלבת וכלא משפיעה על מה שמחוץ לה.
הצרות המודרניות
בתפיסה המודרנית, התאוות החייתיות של האדם נתפסות כגחמה, שרידים מהתקופה בה היה צריך להלחם על חייו תוך כדי ציד ביער, והֵענות להן אינה אלא כניעת צלם האלקים בפני שרירות הלב. המחשה לדבר יש בפלוסופיה שצמחה במאות השנים האחרונות, העוסקת בעיקר בהפשטות מנוכרות אשר משאירות את האדם לבדו, ודוחסות את כל הסובב לתוך הכרתו. ההפשטות הללו – אשר מותירות את האדם ללא "פידבק", ללא המחשה מהי צרכנות נורמלית והתנהגות מאוזנת ומה טירוף ואגו – גרמו לחיה שבאדם לעלות על גדותיה ולגלוש ללא שום ביקורת, ואת מעלת האדם הותירו כהפשטה ריקה, שאין לה אחיזה בחיים, ב"שכבות הנמוכות".
ובתחום של יחסי-אנוש: מי שחי בהרמוניה ותשלובת בין רבדי נפשו, כאשר מתייחס הוא לנפש אוהבת, אזי אינו רק "מתעניין" בה, ואינו רק טורח להשכילה דעה ולהחליף עמה מחשבות, אלא גם מחבק ומנשק אותה, ויודע ליהנות מלפעול בשיתוף איתה בתוך המציאות; זהו קשר שראוי לקרוא לו קשר חי. לעומת זה, האדם שהחי שבתוכו הושפל ונדחק הרחק הרחק מהתודעה האישית שלו את עצמו, מסתבך מאוד במגעו עם הזולת הממשי. הפסיכולוגים מרבים לעסוק בצרה הצרורה של אנשים שאינם יכולים להגיע לקשר גופני עם נפשות יקרות להם, ואינם יכולים לפתח חיי רגש כלפי אלו שאצלם ממלאים הם תאוותיהם.
עבודה שלמה
כעת נגיע לענין הקרבנות. להקפיד שהמגע עם ה' יהיה רק בדיבור ובמחשבה, בלא יכולת לרקוד לפניו, להביא לו מתנות, ולבטא בפועל מסירת חלבנו ודמנו וכללות חיינו הטבעיים (אשר נוטים להשמט מהקשר איתו) – היינו לעשות את עבודת ה' סטרילית ואותנו אנמיים. כך אין יומרה שה' יחדור את כל-כולנו, אלא שיגע רק בשכבה הדקה מלמעלה, בעוד אותה שכבה נותרת חלשה ורפה כשאין היא רוכבת על השכבות שתחתיה, והללו אינן נותנות את כוחן לה (כאמור, השכבות הללו אינן מתבטלות, אלא מאבדות רסן ושבות להיות "עיר פרא אדם יולד").
אמנם יש משהו "פרימיטיבי" בהבאת מתנות למי שהכל שלו, יש בזה ילדותיות, אבל אבוי לחיים המנותקים מן הילדותיות (פרימיטיבי בתרגום מדויק פירושו ראשוני, בסיסי). זכרונו המופלג של עם ישראל מאפשר לו לחיות חיים רב-גיליים, הכוללים את רעננות הילדות והתפעמותה עם ישוב-הדעת של הזקנה, בעוד שהעולם הגויי, המנותק מעברו ועתידו, דומה לחיים חד-ממדיים, כמו בשיכון סטודנטים המנותק מהילדות והזקנה.
לחזור לראשוניות
אמנם גנוז בתורה כח צמיחה והתפשטות לתוך צורות חיים חדשות, על מנת למצוא בתוכן גשר להתקשרות אל ה', אבל בבסיסה של התורה אכן יש ממד הפונה אל הראשוני והבסיסי של האדם. עמידת האדם לפני ה' אכן מחזירה אותו פעמים רבות למין ילדותיות, כמו שמפרשים שהמצות הן הלחם שהיו אוכלים ראשוני בני האדם, טרם למדו להתפיח את הבצק [כידוע, בקדשים הלחם הוא (כמעט) תמיד מצה. וישראל אכלו מצות עם הפסח עוד בטרם היציאה ממצרים בה לא הספיק בצקם להחמיץ]. האדם חושד בעצמו שהתפתחותו הלכה וסטתה מהיושר שהתווה לו האלקים, והלכה והשכיחה ממנו את מקורו ואת תלותו בו, ושב ונטהר ע"י "טבילתו" בפשטות. כך גם יושבים לפני ה' בסוכה פשוטה, ומטילים ציצית בבגד פשוט בן ארבע כנפות, ויש עוד דוגמאות.
אמנם איננו חוזרים לעבודה בבמות, לבמה שבראש גגו ובחצרו של כל אדם, ובציפיתנו מצפים אנו לשיבת ה' אל ארמונו-מקדשו, ולא אל בית אהל ויריעה פשוטה, ולשיבת כהנים לעבודתם (ולא מתגעגעים דוקא לבכור שייצג כל משפחה). כלומר, התורה עצמה מזככתאת הילדותיות, ומשלבת אותה בתוך יחס של רוממות והפלאה. אבל לא נאבה לוותר על המגע הישיר והבלתי אמצעי עם ה', ולא נפסיק לחלום על התמכרות לו.