ל-ז' במרחשון, יום פטירתו של ר' מאיר שפירא מלובלין, מייסד ה"דף היומי".
ר' מאיר נולד בשנת תרמ"ז למשפחה המיוחסת לראשוני צדיקי החסידות, ר' פינחס מקוריץ ולר' יעקב שמשון משפיטובקה, וגדל בתורה וביראה בסביבת גדולי תורה וחסידות. לרבותיו האדמו"רים לבית רוז'ין, ויז'ניץ ועוד, היה מקושר כל ימי חייו. כבר בגיל עשרים ושלש הוציא את ספרו הראשון בשם 'אמרי דעת', ובאותו הזמן החל גם לכהן כרב בקהילות ישראל.
ר' מאיר לא הצטמצם בד' אמותיו אלא יצא לפעול ברשות-הרבים היהודית, והשקיע את מרצו בפעילות לטובת הכלל, כמו ב"אגודת ישראל" וכציר בפרלמנט הפולני. פעילותו הנמרצת ואישיותו הקורנת הפכוהו לאחת הדמויות המרכזיות והנערצות ביהדות פולין שלפני השואה.
בשנת תרפ"ג הציע ר' מאיר בפני העולם היהודי את הרעיון הגדול של לימוד הדף היומי בגמרא – לימוד המאחד את כל ישראל בכל מקום שהם, ומקיף את כל התלמוד הבבלי – ומיד הפך ה"דף היומי" לנחלת רבים, באופן המוסיף והולך עד היום הזה. בשל זכות זו, היה החפץ-חיים מכנה את ר' מאיר בשם "ר' דף היומי"…
וכך כתב ר' מאיר לאחר ה"סיום" הראשון למסכת ברכות: "אל אחינו החרדים לדבר ה' ותורתו הקדושה… כיום הזה כבר שומעים אנו ממדינתנו ומשאר הגולה הד קול אלפים ורבבות יהודים, כן ירבו, שלומדים דף קבוע מדי יום ביומו… באופן שכל החרדים בני-תורה בכל הארצות הינם מאוחדים ומקושרים יחד ע"י למוד דף גמרא בכל יום… הזדרזו וזרזו איש את רעהו ללמוד הדף היומי הן ביחיד הן בציבור, וה' הטוב יזכנו בקרוב לסיים את הש"ס בתוככי ירושלים… החותם בלב מלא געגועים לתורתנו הקדושה, הקטן מאיר שפירא".
מפעל גדול נוסף שנזקף לזכות ר' מאיר הוא יסוד "ישיבת חכמי לובלין" שנפתחה בשנת תר"ץ, ישיבה שהיתה למגדל-אור רוחני לכל יהדות פולין, ומשכה אליה רבים וטובים מצעירי ישראל המצויינים. התלמידים הרבים שהעמיד ר' מאיר תפסו מקומות חשובים בעולם התורה בדור שלאחריו, מהם נזכיר כאן את הרב יצחק ידידיה פרנקל, הרב ברוך שמעון שניאורסון, הרב יצחק פלקסר, הרב פינחס הירשפרונג, ויבדל לחיים ארוכים הרב שמואל וואזנר שליט"א (בעל 'שבט הלוי'). כמובן, רבים מתלמידיו נהרגו בשנות הזעם ת"ש-תש"ה.
אולם שנים מועטות זכה ר' מאיר לעמוד בראש הישיבה, שכן בשנת תרצ"ד נפטר בפתאומיות, והוא בן ארבעים ושבע בלבד. ר' מאיר, שהיה עובד ה' בשמחה, השתוקק שגם פטירתו מן העולם תהיה בשמחה. ואכן, בשעותיו האחרונות ציוה לתלמידיו לשתות "לחיים", לרקוד ולשיר סביב מיטתו, וכך נסתלק [תיאור מפורט יותר ראה להלן]. מותו הפתאומי הכה את העולם היהודי באבל. ר' מאיר שנפטר מן העולם בלא בנים זכה להרבה שם טוב מבנים ומבנות. ר' מענדל אלתר מפאביאניץ הי"ד, אמר בהספדו על ר' מאיר: ״הנך היהודי הראשון שתזכה היום לקבלת פנים, מיוהדת במינה בעלמא דקשוט, כל התנאים והאמוראים של הש״ס יצאו לקראתך לקבל את פניך כי ע״י תיקון למוד 'דף היומי' גרמת שרבבות יהודים דובבים יום יום את שמותיהם ואמרותיהם״.
ר' מאיר ניחן באישיות מאירה: גאון בתורה, פיקח ושנון, אוהב את הבריות, עוסק בצרכי ציבור, נואם בחסד, בעל נפש חסידית רגישה, בעל תפילה, מנגן ומלחין. בכל הטרדות המרובות שסבבוהו, היתה לו התורה למקור עדוד ושמחה. סיפר יהודי שנלוה לר' מאיר בהפלגה לאנגליה: בדרך היתה סערה בים, כל הנוסעים היו סרים וזועפים ורק ר' מאיר היה שרוי בשמחה באמרו "הלא שלוחי מצוה אינם נזוקין"! כדי להרגיע אותי, החל ר' מאיר לבאר את כל המקומות בש"ס שנזכרה בהם 'ספינה', ולא היתה ספינה אחת ששכחה, מלבד הספינה שבה נסע…
ר' מאיר אהב ביותר את ארץ ישראל, והצטער על שלא יכל להקים את ישיבתו הגדולה בארץ. רק לאחר מותו זכה שעצמותיו הועלו ארצה, בחודש אלול ה'תשי"ח, ונטמנו בהר המנוחות בירושלים. בעיר בני-ברק הוקמה על שמו שכונת זכרון-מאיר. זכותו תגן עלינו.
תאור פטירתו של צדיק
ביום ב׳ פרשת לך-לך בא מבית עקד הספרים ואמר להעומדים סביבו שרעדה אחזתו וקור וחום משמשים בו בערבוביה. נכנס לחדרו המיוחד ושכב על מטתו. והיה כל אותו היום בחולשה גדולה שלא כדרכו. למחרת ביום ג׳ לא ראו בו הטבה.. ולא נכנס לבית המדרש ללמוד את שיעורו. אחר כך פקח את עיניו הקדושות הביט סביבו וצוה לקרוא לשני תלמידים יודעי נגן וצוה להם לזמר את המזמור יענך ה׳ ביום צרה. והיו הם מנגנים והוא מזמזם אתם… והיתה הישיבה מתנהגת כבכל יום ויום ולא היו שמים לב למחלתו ולא עלה על דעת אדם שרבנו ר׳ מאיר סמוך מאד שיגוע.
ובבוקר ביום ד׳ קשה היה לו להוציא דבור מפיו ולא אמר דבר.. אחר חצות הלילה אמר שיקראו לחדרו את משמר התלמידים שבבית המדרש. נכנסו ועמדו לפניו וצוה להם לנגן את הפיוט להתודע ולהגלות, שהיה נוהג לנגן ביום הכיפורים אחרי חצות הלילה. נגנו לפניו והוא שומע ומזמזם אתם, ופתאום נשתנו פניו ונעשו כגחלי אש ועיניו נעשו כשני מאורות גדולים והוא מתחזק בכל כחו ונושא עיניו כלפי שמים ומנענע בראשו.. והיה ער כל אותו הלילה ולא היה ישן אפילו רגע אחד ורואים שיסוריו מתגברים עליו כל שעה אבל הוא שותק ומקבלם באהבה. פסק אחר כך לגמרי לדבר מפני שהמחלה בגרון גברה מאד, והיה כותב על הניר כל מה שהוא רוצה לאמור. ועמדו כולם מרעידים ומשתוממים ולבם נשבר בקרבם שראו שרבם בסכנה ואעפ"כ לא ידעו שזה יומו האחרון לימי חייו…
[ביום שישי בלילה] לא היה מדבר עוד ולא יכול להתפלל, וכתב שיבואו לחדרו עשרה תלמידיו ויתפללו מעריב בצבור ויוציאו אותו ידי חובתו. והיו התלמידים מתפללין ודמעות נופלות על פניהם והוא שוכב בעינים עצומות ופניו שוחקים… אחר כך צוה ברמיזה שיוציאו אותו מחדרו המיוחד אל החדר הגדול שקיבל בו אורחים… ומיד ראו שנוי משונה במראה פניו. פרצה זוגתו הרבנית בבכי, רמז לה שתתקרב אליו ונגשה. לקח את העפרון וכתב על הניר, למה את בוכה הלא עכשיו באמת תהיה השמחה.
רמז עוד שילבשו לו כתונת לבנה חדשה, הלבישוהו ולקח את ידיו והעביר על פניו הקדושים ועשה את פיאותיו וזקנו. בקש ונתנו לו עפרון וכתב על הניר ביד רועדת בכתב נשבר את תיבותיו האחרונות בימי חייו, שתו כולכם לחיים. מיד הביאו יין שרף ומזונות ומזגו את הכוסות. ברך כל תלמיד על המזונות ושהכל נהיה בדברו לגם לגימה אחת ונגש אל רבו ונתן לו את ידו כדי לברכו לחיים. היה ר׳ מאיר לוקח את ידו של כל אהד מתלמידיו לוחצה ומחזיקה זמן רב…
גמרו את השתיה ואת האכילה וברכו ברכה אחרונה ורמז להם ר׳ מאיר שירקדו וראו ששפתיו מתנועעות. גחן אחד התלמידים אל פיו ושמע שלחש בכל כחו, בך בטחו אבותינו. והבינו שהוא רוצה שירקדו בניגון שהוא חיבר על הפסוק בך בטחו אבותינו: נשאו התלמידים את רגליהם והיו מרקדין סביבו וקולותיהם ממלאים חללה של ישיבה, בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו. והיו רגליהם רוקדות ופיותיהם שרים בקול והלבבות בוכים בחשאי ורוקדין בקרבם מרוב פחד ואימה ומתפללין ומבקשים רחמים על רבם מפני שראו פתאום שהוא בסכנה והוא משתמט מעולם הזה והולך ועולה לעולם שכולו טוב.
היה חדרו של ר' מאיר מלא אנשים מהעיר ותלמידים. הללו רוקדין ושרין ומזמרין מתוך בכי עצור והללו עומדין ומתפללין בחשאי והוא שוכב על המטה ראשו מוטה לצד ועושה תנועות בידיו ומלוה את הניגון כדרכו בחירות [חיות?] גדולה ונפלאה ופניו בוערות בלהבות אש. היו התלמידים מעטרין את מטתו ורוקדים מסביבו בעיגול ואחד אחד משתמטין ויוצאין לבית המדרש של הישיבה גועים בבכי ואומרים מזמורי תהלים מתוך יללות וצעקות עצומות, והיה קול היללות מגיע לחדרו של ר׳ מאיר. רמז וגחן אליו תלמיד אחד ולחש לו באזנו בכל כחו, אך שמחה. והיו שתי התיבות הללו דיבורו האחרון של ר׳ מאיר…
לקח ר' מאיר את ידו [של אותו תלמיד] לידו ולחצה בכח גדול ולא אמר דבר ולא עשה שום תנועה לא בידיו ולא בפניו ולא בראשו אלא שעיניו הביטו על העומדים סביבו ברחמים רבה ובאהבה. ופתאום הרגיש אותו תלמיד שידו של ר׳ מאיר נסגרה והוציא את ידו והרים את קולו בצעקה נוראה. באותו רגע נקש ר' מאיר באצבעותיו והוציא את נשמתו ביראה ובמהרה ובישוב דעת ובקדושה גדולה ונפלאה.
מתוך הספר "מאיר באהבה" שכתב ר' בנימין מינץ.
היסוד הראשון
בירושלמי נאמר "שמעון בן שטח תיקן בתי ספר לתינוקות וטומאה ישנה לכלי מתכות" – 'טומאה ישנה' פירושה שאם כלי מתכת נטמא, ולאחר מכן נשבר ובזה נטהר מטומאתו, מכל מקום אם חזרו אחר-כך ותיקנו את הכלי הריהו חוזר לטומאתו הישנה. כאן אנו לומדים את הכח העצום שביסוד הראשון, שהזוהמא הראשונה שדבקה בכלי שוב אינה סרה ממנו. ולכן שמעון בן שטח, שידע את הרז הזה וגילה אותו בהלכה זו, הוא שתיקן גם בתי-ספר לתינוקות והרגילם משעת צעירותם וגידולם בחינוך תורתנו הקדושה. הוא הרגיש צורך הכרחי במוסדות חנוכיים בשביל הנשמות הצעירות ולכן תקן בתי-ספר לתינוקות.
מדברי ר' מאיר שפירא, מתוך ספר היובל למהר"ם שפירא עמ' שכ
