ר' ישראל מרוז'ין – מערכת

הצדיק ר' ישראל פרידמן מרוז'ין נולד בשנת ה'תקנ"ח לאביו ר' שלום, נכד המגיד ממזריטש, ולאמו חוה, נכדת ר' נחום מטשרנוביל. אביו נפטר עליו בילדותו, והוא התחנך אצל אחיו הגדול. משנפטר אחיו, הושם על ר' ישראל עול ההנהגה, והוא בן ט"ו שנים בלבד!

ר' ישראל נתגלה כרועה ומנהיג בעל שיעור קומה, שמשך אליו אלפי חסידים וזכה להערכת גדולי וזקני הצדיקים. הוא נהג בדרך של "מלכות", בארמון מפואר ומרכבת הדר – מעין טעימה ממלכות בית דוד – בעוד תוכו רצוף ענוה אצילית. הליכותיו בעבודת ה' היו במתינות ובשקט חיצוני, ללא הפגנת התלהבות חיצונית, וכפי שנהג לומר: "יש צדיק שירא כל כך מה' יתברך, עד שירא אפילו להניף אבר בעבודתו". אף שרים ונסיכים גויים כבדוהו, בראותם את אצילותו המופלאה.

לאחר 25 שנות הנהגה, הושם ר' ישראל במאסר בעקבות מלשינות המשכילים שטענו כי הוא מקים מלכות ישראל תחת ממשלת הצאר. שנתיים תמימות ישב במאסר, חלקם אף בצינוק. "ויהי מקץ שנתיים ימים" (כיוסף הצדיק), שוחרר באורח פלא ע"י פקודת איזה נסיך, ובטרם הספיקו לאסרו שוב, חצה את הגבול לאוסטריה, ובה הקים מחדש את חצרו בעיר סדיגורא, אליה חזרו החסידים לנהור באלפיהם, עוד יותר מבראשונה. ששת בניו המשיכו בדרכו המיוחדת, והקימו חצרות משלהם, כסדיגורא, טשורטקוב ועוד.

פעם נכנס ר' ישראל לבית המדרש והחל מספר לחסידיו: כפרי אחד בא לעיר לראש השנה. כרוב הכפריים, אף הוא לא ידע להתפלל, וכשבא לתפילה בבוקר ישב דומם. כשהגיעו לשמונה עשרה והחלו האנשים לבכות, תמה לעצמו "בכיה זו על שום מה?". לבסוף החליט בדעתו כי בוכים הם על הרעב האוחז בם בגלל התפלה הארוכה, וכיון שאף הוא היה רעב החל בוכה עמם. אחר תפילת שמונה עשרה פסקו מלבכות, ואף כאן תמה "למה פסקה הבכיה בעוד התפילה עדיין לא נסתיימה?". עלה בדעתו שכיון שראה קודם שיצא את ביתו ששמו חתיכת בשר קשה בתבשיל, ודאי דרוש לה זמן רב להתבשל ולכן אין להצטער על איחור התפלה. נתקררה דעתו ופסק לבכות. כשהגיעו לתקיעת שופר ראה כי שוב כולם בוכים. שוב היה תמה, אך מיד השיב לעצמו: "אמנם התבשיל טוב יותר לאחר בישול ארוך, אך אנו אין בכוחנו לחכות כל כך", והחל בוכה עם הקהל. כך סיים ר' ישראל את הסיפור ויצא. הכל הבינו כי הסיפור אינו אלא סיפור גלות ישראל… יהי רצון שזכות הצדיק תעמוד לנו ולכל ישראל עד עולם.

כי אתה עמדי

"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". כשהיה ר' ישראל מרוז'ין במאסר, דרש את הפסוק בדרך זו: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא" – אני כשלעצמי אינני מפחד. "רע, כי אתה עמדי" – מה שבאמת רע ונורא הוא שאתה נמצא עמדי בצרה, שכינתא בגלותא.

יצאה נשמתו באחד 

"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל… אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך'… אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד" (ברכות סא, ב ) – הנה אמרו בגמרא שצריך להאריך בדל"ת של אחד, ומדוע לא באל"ף? אלא שהאל"ף מורה על אחדות הבורא, אלופו של עולם, ומי שמדבק עצמו במדרגה זו יכולה נשמתו לצאת מחמת דבקות בה', אך נצטוינו 'וחי בהם' ולכן אסור לעשות כן, אלא צריך להיות בבחינת 'רצוא ושוב'. והנה גם ר' עקיבא לימד תמיד שאסור להאריך באל"ף, אך כשהוציאוהו להריגה היה מאריך באל"ף, ועל כך תמהו תלמידיו. והשיב להם ר' עקיבא: כל ימי הייתי מצטער ורוצה להגיע לדבקות כזו באלופו של עולם ולא הייתי רשאי, אבל עתה שממילא הורגים אותי מדוע שלא אקיים זאת? ועל כך יצאה בת-קול ואמרה אשריך שיצאה נשמתך באחד – שמיתתו היתה מחמת הדבקות במקורה העליון ולא מחמת המסרקות של ברזל.

על פי "עירין קדישין" תניינא, לקוטים