איך הפטרות הפורענות מולידות את הפטרות הנחמה.
מי"ז בתמוז עד סוף השנה אנו קוראים שלש הפטרות של פורענות, "תלתא דפורענותא", ולאחריהן שבע הפטרות של נחמה, "שבע דנחמתא".
על פי פנימיות התורה, המבנה של עשר המתחלק לשלש ושבע מתאים לעשר הספירות, כשהשלש העליונות מכוונות כנגד המוח(חכמה, בינה, דעת), והשבע התחתונות כנגד מדות הלב (מחסד עד מלכות, כידוע מכוונות ספירת העומר). בדרך כלל הסדר הוא שיש "אור המאיר לעצמו", התרחשות פנימית בתוך כוחות ההכרה (שלש הראשונות), וכשההכרה מבשילה הריהי "מולידה" ומפעילה את הלב (שבע התחתונות) שהוא כבר "אור המאיר לזולתו", מחפש לבוא במגע עם הזולת ולשתף אותו בהתלהבותו.
אך לכאורה כאן אין התאמה למבנה הזה, שהרי שלש הפטרות הפורענות הפוכות לשבע של הנחמה, ואיך יתכן שהן מולידות אותן? ובכל זאת, בקבלה ובחסידות מבואר שגם כאן נוהג היחס שבין שלש העליונות לשבע התחתונות. וכיצד?
לא רק עונש
תחילה עלינו להתבונן בעצם הפורענות והגלות. מדברי חז"ל בענין גלות מצרים, עולה שההסבר לגלות הארוכה אינו רק בתור עונש.האריכות המופלגת של הגלות יוצרת תחושה שהעונש כבר אינו אפקטיבי. אך יתירה מזו, עצם האופי של התהליך הגלותי אינו מתאים לעונש: כשמענישים מישהו, בתחילה ניתך הזעם במלוא העצמה, ואח"כ לאט-לאט חמת המעניש שוככת. גם זה שנענש, לאחר "המכה הראשונה" הולך ונכנע, מתרכך ונתקן, ולכן מוצדק להרפות מן הכעס ולהתחיל לעודד שבעקבות התשובה יוסר העונש. אך הגלות אינה כך: עם הדורות קושי הגלות הלך והחמיר; הפיזור הלך וגבר, הגיבוש היהודי הלך והתפורר והגזרות הלכו והחמירו (למשל: מסעי הצלב, גזרות ת"ח-ת"ט, והשואה הנוראה מכל). ובעיקר: חיי האמונה הלכו ונחלשו, ולקראת סוף הגלות כביכול עזבנו ה' למקרי העולם הגויי.
באה החסידות ומבארת שתהליך הגלות אינו בעיקר עונש, אלא הכנה לימים גדולים יותר, וזאת מבארים במשל הבא.
משל הרב המשתתק
משל לרב מופלא שהתכונן היטב לשיעור, בדק מה מכל חכמתו מסוגל התלמיד לשמוע ואף תכנן כיצד יאמרו הדברים בצורה הטובה ביותר. אך בכל זאת, הנה קרה שבמהלך השיעור התברר לרב שהשיעור פשוט קרס – אם מפני שהשיעור "מיצה את עצמו" והחל לשעמם את הרב, אם מפני שהתעוררה עליו קושיא חזקה, ואם מפני שאיננו מספיק מושך. מכל מקום, כעת מתחיל אצל הרב תהליך פנימי, בינו לבין עצמו, של הפניית תשומת הלב מהשיעור שתוכנן אל דברים חדשים ה"מתבשלים" עכשיו במוחו. בהתאמה לזה, הרי השיעור הנוכחי הולך ודועך בשלשה שלבים:
בשלב הראשון, כשמרגישים שהעיקר חסר, מתרוקנת החיות מהשיעור. ההרצאה ממשיכה כסדרה, אך החיות נתונה כבר לענין החדש שהבריק אצל הרב. שלב זה הוא כנגד ספירת החכמה שממנה בא החידוש המחיה ("החכמה תחיה בעליה").
בשלב השני, אצל הרב מתחיל להתרקם בנין שלם, הכולל הסברה ופירוט, של מה שכן צריך להאמר. הברקת החכמה לובשת מלים ומשפטים. זהו כנגד הבינה. כעת, השיעור הקיים מתחיל להיות מבולבל ובלתי מסודר ועלולות ליפול לתוכו מלים לא קשורות. גם התלמיד, שמקודם רק הצטער על אבדן החיות, מתחיל עתה להבהל מאי-היציבות.
ובשלב השלישי, הרב בתוך עצמו כבר "ננעל" על החידוש. אכן זהו זה, ובזה צריך להתרכז. זוהי תכונת הדעת, ההתקשרות הפנימית לתוכן השכלי. ואילו כלפי חוץ, בשלב הזה השיעור הישן משתתק ונפסק לגמרי! כביכול לא נמצא בו ענין. והתלמיד מצדו עומד נעזב ואובד עצות.
אכן, תלמיד נאמן ומסור לא יתייחס רק למה שקורה בפועל בינו לבין רבו, אלא יצליח לקלוט טפטוף ממה שנעשה "מאחורי הבמה", מה"אור המאיר לעצמו" שאצל הרב, ואור זה יוצר ציפיות, מנחם ומעודד.
ולאחר כל זה, "מאיר" לרב כיצד ניתן להעביר לתלמיד את התוכן החדש והעמוק הזה. אז צוהבות פניו, והחיוך חוזר גם לפניו של התלמיד.
הפורענות תחילת הנחמה
הנה ראינו סדר שלם בו כלפי כלפי חוץ המצב הולך ומחמיר, אבל בפנימיות מתהווה חידוש מהפכני, חידוש שכאשר יבשיל יוכל לצאת ולהאיר לזולת.
והנמשל ברור: החורבן מכין תודעה חדשה של גילוי אלוקות, תודעה שלקראתה הולכים ונפרדים מהכרת האלוקות בצורתה הישנה. עצם הפרידה וההתרוקנות מההשגה הקודמת את ה', כבר יש בה הכנה ופתיחות לבאות. אלו הם תלתא דפורענתא שבפנימיות מכינים ומולידים את שבע דנחמתא.
אשריהם ישראל שיש להם צדיקים היודעים לספר לנו מה מתרחש "מאחורי הקלעים", והחשים עם כל ההתרוקנות והעזיבה את החידוש ההולך ומתרקם, עד לידתו במהרה בימינו אמן.
