נדבת המשכן – רצוא ושוב – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

הפרשיה הפותחת את פרשת תרומה מהווה מעין כותרת לכל הפרשות הבאות, עד סוף ספר שמות, העוסקות בעשית המשכן וכליו. בפרשיה זו יש שני ציוויים: על לקיחת התרומה-הנדבה ועל עשיית המשכן וכליו.

לכאורה, העיקר הוא הציווי על עשיית המשכן ואילו לקיחת התרומה היא דבר טפל יחסית. אבל מעיון בפסוקים עולה תמונה אחרת: קודם כל בא הציווי "ויקחו לי תרומה" אחר כך כתוב פירוט של כל החומרים לנדבת המשכן, "זהב וכסף ונחשת" וכו', ורק בסיום כתוב הציווי על עצם עשית המשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". נראה שהנדבה קובעת ברכה לעצמה, ולא לחנם שם הפרשה הוא 'תרומה', ונמצא שיש כאן שני מוקדים ה'מדברים' זה עם זה, "ויקחו לי תרומה", "ועשו לי מקדש", שני ציוויים בלשון דומה.

לרוץ למעלה

כדי להבין את היחס בין שני הציוויים, נפנה לדברי הזוהר הקדוש המובאים בספר התניא (פמ"ז) על הפסוק "ויקחו לי תרומה" – "לי, כלומר אותי". כאילו על ידי התרומה אנו לוקחים את ה'! אך מהי משמעות הדבר?

אחד הביטויים החשובים בפנימיות התורה הוא "רצוא ושוב" – ביטוי הלקוח מתיאור המלאכים במעשה-מרכבה בנבואת יחזקאל, "והחיות רצוא ושוב". אך התנועה הזו אינה רק נחלת המלאכים, "חיות הקדש", אלא נוגעת גם לנשמות שלנו, בני האדם. זוהי מעין תנועת מטוטלת, רצוא ושוב, רצוא ושוב – בתחילה רצים כלפי מעלה, מתוך צמאון למקור העליון שממנו נמצא הכל, הקב"ה, ולאחר מכן שבים למטה, אל המקום התחתון שלנו, ושוב רצים למעלה ושוב חוזרים למטה, עד אין סוף, כאשר התנודה בין הרצוא והשוב היא מתח החיים התמידי (כמו "זרם חילופין" בחשמל).

הנדבה למשכן היא המחשה מצוינת לתנועת הרצוא של הנפש. עצם המלה תרומה באה מהפועל להרים, כמו שכתוב בהבאת הנדבה "כל מרים תרומת כסף…" – האדם המרים תרומה מרים את הנפש שלו בהתמסרות כלפי מעלה, שכן בנתינת הממון אנו נותנים את עצמנו (שהרי אנו רוכשים את הממון בהשקעה של חלק מהחיוּת שבנו, "בנפשו יביא לחמו", והממון גם מיועד עבור חיי-הנפש שלנו). בפרשה שלנו, הלשון היא "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – הנדבה היא ביטוי לתנועה של הלב השואף ומשתוקק למעלה למעלה.

כאשר הכיוון הוא רצוא כלפי מעלה, חץ-העליה מצביע ושואף עד אין סוף ממש, לדרגה עליונה כזו שאי אפשר להגדיר אותה ולא לקרוא לה בכל שם, למעלה מכל העולמות הנבראים, למעלה אפילו מכל השמות שבהם ה' נקרא – אלא לעצמוּת ה'. זהו העומק של דברי הזוהר שעל ידי התרומה אנו לוקחים כביכול את ה' – הנשמה רצה ועולה עד ה' ממש, בתחושה עמוקה ש"אין עוד מלבדו" ו"ה' הוא הכל".

לשוב למטה

אם ניתן לנשמה לרוץ כך עד אין סוף, היא פשוט תעלם, תתבטל ותתאיין במקור העליון, כמו טיפה המתמזגת בים הגדול וכמו ניצוץ הנשאב אל המדורה. זה באמת 'כיף לא נורמלי' עבור הנשמה, אבל עם כל ריצה אדירה כלפי מעלה בא הקב"ה והופך את הכיוון ומורה לנשמה: שובי למטה! כלשון ספר יצירה "אם רץ לבך – שוב למקום". לריצה למעלה יש תפקיד חשוב מאד, בתנאי שהיא תכיל בתוכה מראש את היכולת לחזור ולשוב אל המקום התחתון שבו אנו נמצאים כנבראים ולגלות כאן את התכלית.

בריאת העולם היתה כדי "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", וזה הציווי השני בפרשיה שלנו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". את כל הכוח העצום שהושקע בנדבה, את כל הריצה האדירה של הלב למעלה-מעלה, תקחו עכשיו ותבנו ממנו את המשכן וכליו, תייצרו את הכלים שבהם ובתוכם תהיה השראת השכינה למטה. באמת, השראת השכינה למטה היא פלא עצום עוד יותר מאשר הריצה למעלה, כי זו "לא חכמה" לבטל את הכל כאין ואפס ולהגיע אל הקב"ה שאין עוד מלבדו כלל, החידוש הגדול הוא שנמצאים למטה, בתוך העולם הזה, בבית של שלשים אמה על עשר אמות (מדות המשכן), ובתוכו יש השראת השכינה, בתוך מציאות העולם נרגשת הנוכחות האלוקית. לאחר שהלב רץ למעלה, מורידים אותו למטה ומראים לו שבתוכו עצמו יש השראת השכינה, "ושכנתי בתוכם [לשון רבים]" – "בתוך כל אחד ואחד מישראל" [ובעומק: אם הריצה למעלה אומרת "ה' הוא הכל", אז השוב כלפי מטה אומר "הכל הוא ה'", ודוק].

הלב והמעין

והנה, רבי נחמן מברסלב מסביר את סוד המלה לי :

דע כי יש שני בחינות חכמה: חכמה עלאה וחכמה תתאה. וחכמה תתאה נמשך מחכמה עלאה, ויונק ומקבל משם. והוא כמו הרב והתלמיד, כי מה שהרב מלמד עם תלמידו והתלמיד מקבל ממנו הוא בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה. וחכמה עלאה, דהינו מה שהרב מלמד להתלמיד זה בחינת יו"ד, ומה שהתלמיד מקבל ממנו, שזה בחינת חכמה תתאה, הוא בחינת למ"ד, שהוא בחינת מגדל הפורח באויר. כי הלב פורח באויר ושומע מה שהרב אומר, ועל ידי זה מבין האדם השומע, כי עקר הבנת התלמיד הוא על ידי הלב, כי הרב צריך לומר דברים המתישבין על הלב, והתלמיד צריך לתן הלב ולהתבונן, במה שאמר הרב… ועל כן מה שהתלמיד מקבל הוא בחינת למ"ד, בחינת מגדל הפורח כנ"ל. וזה בחינת למד, לשון תלמיד הלמד מהרב. נמצא שהרב והתלמיד, שהם בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה, הם בחינת למד יוד. (לקוטי מוהר"ן תנינא צא)

התלמיד הוא הלב השואף כלפי מעלה, והוא רמוז באות למ"ד, מלשון לִמוד, שחז"ל אומרים עליה שהיא "מגדל הפורח באויר" – האות היחידה שצורתה עולה כלפי מעלה. ואילו הרב הוא המוח שתפקידו להוריד את החכמה ולישב אותה בלבו של התלמיד, שיהיו הדברים נכנסים אל הלב ומתיישבים בו. הרב רמוז באות יו"ד, המייצגת תמיד את החכמה, האות הקטנה ביותר, כנקודה אחת תמציתית של מקור החכמה היוצאת יש-מאין. החבור הנכון בין הלמ"ד של התלמיד ליו"ד של הרב יוצר את המלה לי. הרב והתלמיד הם גם שני סוגי חכמה: "חכמה תתאה", שנקודת המוצא שלה היא המציאות התחתונה ומשם היא עולה למעלה, והיא תשוקת-חכמת התלמיד. ו"חכמה עילאה" המורידה את הדברים מלמעלה כלפי מטה, והיא חכמת הרב המלמד.

במקום אחר, מספר רבי נחמן על הלב והמעין: הלב של העולם משתוקק אל המעין, וגם המעין משתוקק אל הלב. הלב הוא התלמיד, הפונה בצמאון אדיר אל המעין, והמעין הוא הרב, "נחל נובע מקור חכמה" הרוצה להשפיע ולהניק את התלמיד. מסתבר שלא כל כך פשוט לחבר ביניהם… אבל כאשר נעשה החיבור אז הלב והמעין מתאחדים, ומהלמ"ד והיו"ד נוצר לי.

כעת נחזור אל הפסוקים אצלנו: קודם מוזכרת נדבת הלב העולה למעלה, היא האות למ"ד של התלמיד, "חכמה תתאה". ואחר כך עשיית המשכן והשראת השכינה בו, היא אות היו"ד של הרב, "חכמה עילאה" המצליחה לרדת מטה ולהתקבל בלב התלמיד. מחיבור הרב והתלמיד, חיבור הרצוא והשוב, נוצרת המלהלי, החורזת את שני המוקדים: "ויקחו לי תרומה" (כאן העיקר הוא הלמ"ד של לי), "ועשו לי מקדש" (וכאן העיקר הוא היו"ד הנכנסת לתוך הלמ"ד). חיבור שני ה'לי' יוצר את המלה חכלילי בפסוק "חכלילי עינים מיין" שעליו דרשו חז"ל "כל חיך שטועמו אומר לי לי", טעם היין המשובח ביותר כאשר הלב מוצא את המעין ותשוקת התלמיד מתמלאת בהשפעת הרב. לחיים לחיים!