שני מוקדים בפרשת המרגלים – היחס לארץ והיחס ליושבי הארץ, ומה באמת השיבו המרגלים על השאלה "הטובה היא אם רעה".
בפרשת שלח-לך, מצוה משה את השליחים "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה". נתבונן בחטא המרגלים לפי החלוקה הראשית לשני הנושאים הללו, הארץ והעם היושב בה.
על הארץ אומרים המרגלים בתחילה רק שבחים, אך לגבי יושבי הארץ הם אומרים "אפס כי עז העם" – את העם לא נוכל לנצח. אמנם בהמשך הם גם מוציאים דבה על הארץ, אבל הטענה המרכזית נשארת "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב [בידי יושבי הארץ]". בפרשת דברים מודגש עוד יותר החשש מיושבי הארץ; שם לא מוזכרת כלל הוצאת דיבת הארץ, אדרבה, נאמר שם שתשובת המרגלים היתה "טובה הארץ"! אלא שישראל חששו מפני העם "עם גדול ורם ממנו".
אמנם בסופו של דבר, בפרשתנו מואשמים המרגלים גם בכך שהוציאו "דבת הארץ רעה", וכן מואשמים כל ישראל בכך שמאסו בארץ, "הארץ אשר מאסתם בה". ומפורש יותר בתהלים (קו): "וימאסו בארץ חמדה".
לכאורה שני חטאים הם: האחד, חוסר אמונה ביכולת לנצח את יושבי הארץ. והשני, הוצאת דבה על הארץ ומאיסה בה. האמנם שני חטאים נפרדים?
דברי המרגלים לעומת דברי כלב ויהושע
להבנת העניין נשווה בין דברי המרגלים לדברי כלב ויהושע. לנוכח דברי המרגלים, מגיב כלב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכללה", והמרגלים חוזרים ואומרים "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" – בעוד המרגלים מדברים שוב ושוב על העם, כלב מדבר על הארץ.
כיוצא בזה בדברי יהושע וכלב למחרת: "הארץ אשר עברנו בה… טובה הארץ מאד מאד. אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץהזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש". אמנם מיד הם מתייחסים לעם: "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם" – אך משמעות הדברים: כיון שהארץ טובה וה' יתן לנו אותה, לכן ממילא "ואתם" [ב-ואו החיבור] – אין לכם מה לחשוש מן העם!
בקיצור, המרגלים שמים את הדגש על הפחד מפני העם, ואילו יהושע וכלב מדגישים את טוב הארץ. המרגלים מתחילים בחשש מפני העם ומתוך כך מגיעים למאיסה בארץ, ואילו יהושע וכלב מתחילים מטובת הארץ ומסיימים בזה שאין לפחד מפני העם.
טובה או לא?
עוד נשים לב שנראה כי המרגלים השיבו על כל שאלותיו של משה רבינו, מלבד שאלה אחת ויחידה "הטובה היא אם רעה". בכל דברי המרגלים אין את המלים "טוב" או "רע"!
כל שאר השאלות מתייחסות ל'נתונים בשטח', ועל כך באות תשובות נכונות – הפירות גדולים, הערים בצורות וכו' – אבל "ארץ טובה" זה כבר ענין של שיפוט והתאמה, האם היא טובה לנו, ומכך מתחמקים המרגלים להשיב במפורש. לכן מדגישים יהושע וכלב "טובה הארץ מאד מאד" – גם אם אינכם מוכנים להודות בכך [ואפשר שזהו ההסבר לכך שבספר דברים נאמר "ויאמרו טובה הארץ" (ראה רש"י ורמב"ן שם). אמנם רק יהושע וכלב אמרו זאת בפירוש, אבל שאר המרגלים לא הכחישו זאת. הם לא העזו לומר שהארץ רעה כשם שלא אמרו שהיא טובה].
הבעיה הדמוגרפית
נראה שזהו פשר הדבר: טענתם הגלויה של המרגלים היא הפחד מן העם, "גם אנחנו רוצים את ארץ ישראל השלימה, אבל אין ברירה. יש בעיה דמוגרפית…". הם מתחילים ממה שנראה כעובדות ברורות: העם חזק, ולכן לא נוכל.
אך כלב ויהושע מכריחים אותם לחשוף את דעתם השלילית על הארץ, כאומרים להם: אתם מנסים להפחיד מן העם, אך האמת היא שגם אינכם חפצים בארץ! האמת היא שאינכם אוהבים את הארץ, אינכם מכירים בערכה וטובתה של מתנת ה' יתברך! כי מי שמכיר כראוי בטוּב הארץ – אינו מפחד מן העם אשר עליה!
יהושע וכלב אינם מתעלמים מן "הבעיה הדמוגרפית". הם יודעים היטב שצריך להלחם ולגרש מכאן את האויב, והם הראשונים לעשות זאת בעצמם בבא העת. אבל הם לֹא מְ-פַ-חַ-דִים כי הם מאמינים שה' נותן לנו את הארץ הטובה מאד מאד, אנו תושבי הקבע ואילו כל העממים שכאן, הענקים והמבוצרים, הם זמניים בלבד, "תזרם ורוח תשאם".
לאכול את יושבי הארץ
המרגלים הוציאו דבה על הארץ שהיא "אוכלת יושביה", כלומר: כשם שהארץ אוכלת כעת את יושביה, כך תאכל גם אותנו – אבל יהושע וכלב אומרים "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם" – ופירש רש"י: "נאכלם כלחם" – כשם שהארץ אוכלת אותם, כך גם אנו נאכל אותם כלחם! כי את סגולת הארץ אנו יכולים לאמץ לעצמנו.
אם אנו יודעים להודות לה' על "ארץ חמדה טובה ורחבה", אם אנו מרגישים את השייכות לארץ הטובה שנתנה לנו מורשה – אז גם ניתַן בנו הכח להלחם ביושבי הארץ הזמניים, אלו שהארץ הולכת ואוכלת (ועלינו רק להצטרף לסעודה…). אם אנו בעלי-הבית כאן, אז איננו מרגישים כחגבים בפני ענקים, אלא כשלוחי המקום לגאול את נחלתנו. "וה' אתנו – אל תיראום"!
גם היום הזה, תלמידי יהושע וכלב יודעים כי "טובה הארץ מאד מאד", כי אין להרתע לא מכנענים ולא מערבים אלא לאכול אותם כלחם, וגם לא להבהל מנטיית הרוב של נשיאי שבטים מכובדים שיכולים להראות מאד שקולים והגיוניים… יתן ה' ונזכה ללכת בדרכם של יהושע וכלב, להוריש ולרשת את הארץ הטובה.
