הסיפור נכלל בספרו של המחבר "עין רואה".
בבית המדרש שעל ציון יוסף הצדיק בשכם שימשו בקודש שני שופרות – האחד בהיר והשני שחור. בראש השנה תשנ"ז נערכה תפילה בקבר יוסף. החג חל אז ביום שבת, שבו לא תוקעים בשופר, וביום ראשון.
לאחר תפילת שחרית והקריאה בתורה ביום ראשון, החל בעל התוקע הקבוע של הישיבה לקרוא את הפסוקים "קולי שמעה כחסדך…", שראשי תיבותיהן הן קר"ע שט"ן. לאחר שברך את הברכות, אחז בשופר השחור והתכונן לתקיעות. הוא היה מיומן בשופר זה, שהיה קל לתקיעה וצליליו היו צלולים וברורים.
הוא החל לתקוע ללא הצלחה. ניסה שוב ושוב ולא הצליח. בקושי יצאה גניחה מהשופר. כוחותיו של התוקע כלו ממאמץ. בשלב זה סימן לו ישעיהו, שתקע בשופר השחור בימי אלול, שיעביר אליו את השופר. אולי הוא יצליח לתקוע כהלכה.
ישעיהו ניסה, וגם הוא לא הצליח להפיק את הקולות הנדרשים. ניסה לשנות את זווית פיו, העביר לצד ימין, לצד שמאל, לאמצע. שום דבר לא הועיל. בקושי הפיק תקיעות מקוטעות, שרק בדיעבד ניתן להחשיבן. בתפילת הלחש ובמוסף נשנה הדבר. כמעט שיצאה נשמתו עד שהצליח איכשהו להוציא את הציבור ידי חובה בתקיעותיו. נוצרה הרגשה כללית קשה. כולם חשו שכח עליון מעכב בעד התקיעות, ובפרט שהיה מדובר בשופר כה נוח.
בכל שנה נהגו המתפללים בקבר יוסף ללכת למעיין שליד כפר בלטה לקיים תשליך. באותה שנה, בגלל שהשוטרים הפלשתינים חלשו על האזור, לא הייתה לבני הישיבה אפשרות להגיע לשם, ולכן התשליך נערך ליד הברז. כולם אמרו את הנוסח ליד הברז הפתוח, ולאחר מכן ניסו לשיר "תהא השעה הזאת שעת רחמים" ולרקוד כבכל שנה, אבל התחושה הייתה מעיקה, הורגש שמשהו לא טוב מרחף באוויר.
שבועיים לאחר מכן, בעקבות פתיחת מנהרת הכותל, החלו התפרעויות של הפלשתינים. בני הישיבה נאלצו לנטוש את מתחם הקבר. במהלך הקרבות נהרגו בשכם ששה חיילים. שוטרים פלשתינים ופורעים רבים נכנסו למתחם הקבר, שרפו ספרי קודש, השחיתו ובזזו חפצים. כאשר חזרו בני הישיבה לקבר לאחר החגים ובשוך המאורעות, גילו בין יתר הנזקים הקשים וחילול הקודש, כי השופר השחור נעלם.
שנתיים וחצי לאחר מכן נסע ישעיהו לשבות אצל הוריו בקרית ארבע. ביום ששי הלך לבקר אחד מחבריו לישיבה, ששרת בצבא בחברון. לפני שנפרדו, נזכר לפתע החבר:
"יש אצלי בפלוגה מישהו, שלידי אביו התגלגל שופר שנשדד מקבר יוסף".
ישעיהו נזכר בשופר שנעלם. הם חיכו כחצי שעה עד שהחייל בפלוגה יסיים את שמירתו, ואז פנו אליו כדי לקבל את מספר הטלפון של אביו. ישעיהו התקשר לאב, המתגורר בראשון לציון, שאמר לו:
"נכון, יש אצלי שופר שאחי קיבל מסוחר ערבי בשכם, ואני מוכן להחזיר אותו לישיבה שהוא שייך לה".
"האם זה שופר שחור?"
"כן, שחור".
ישעיהו הנרגש ביקש:
"תן לי את הכתובת שלך. במוצאי שבת אני מתניע ומגיע אליך".
במוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, נכנס ישעיהו לרכבו ונסע בקוצר רוח לראשון לציון. הוא הגיע לאדם המיועד שהראה לו את השופר, ואכן היה זה השופר השחור. וכך סיפר האיש:
"אחי עוסק במסחר עם ערבים. לפני חודש, באחת מנסיעותיו לרגל עסקיו, פגש באחד המחבלים המשרתים במשטרה הפלשתינית. השוטר-מחבל סיפר כי במהלך עבודתו במשטרה ערך חיפוש בבתי החשודים בשכם, ובאחד מהם נמצא השופר. הוא העבירו לאחי, ואחי שלא ידע מה לעשות עם השופר, העבירו אלי. ביום רביעי האחרון פגש בני בחבר ילדות, שלא ראה כמה שנים, וסיפר לו את סיפור השופר, ואותו חבר נזכר שבפלוגתו משרת תלמיד מישיבת קבר יוסף, והוא כנראה פנה אליך…"
ישעיהו הודה לו ונסע מראשון לציון ישירות למחנה חורון. הוא הספיק להגיע לאוטובוס שיצא בעשר וחצי בלילה ונכנס עמו לשכם. כאשר הגיע לקבר, קודם כל תקע בשופר שלושים תקיעות מכל הלב. כולן היו מושלמות. אז חש שעניין התקיעה בשופר אינו טכני בלבד. כאשר מידת הדין בתוקף, בעל התוקע הטוב ביותר, לא יוכל לתקוע בשופר, ולהפך, כאשר מידת החסד שולטת, גם האדם הנרגש ביותר, יוכל לתקוע בו היטב.
הוא התקשר לרב יצחק גינזבורג, ראש ישיבת "עוד יוסף חי", וסיפר לו את המעשה. הרב אמר: "זה סיפור שנאה לספרו במוצאי שבת".
