ליום פטירתו של הרב יעקב משה חרל"פ, ז' בכסלו.
ר' יעקב משה חרל"פ נולד בירושלים בשנת תרמ"ג לאביו ר' זבולון חרל"פ, מגזע דוד המלך, שעלה ארצה מפולין והיה לדיין בבית הדין של המהרי"ל דיסקין בירושלים. רי"מ למד מעט מאביו, אך בהיותו בן ט"ו נפטר אביו. באותו הפרק נפטר גם הרב דיסקין, ורי"מ שביקש לקיים "עשה לך רב" דבק בצדיק הירושלמי ר' צבי מיכל שפירא. על דבקותו ברבותיו כתב הרי"ם: "אני נמשך מאוד אחר רבותי. אני ממשיך עצמי להם וסדר שאיפותיהם נקבע בנפשי ונהפך בקרבי למקוריות גמורה", "חייב אדם מישראל להיות קשור לגדולים ומושפע מצדיקים", ו"אי אפשר להיות דבוק בקב"ה מבלי הדבקות בתלמידי חכמים". הרי"מ נתגדל ונודע כאחד המצויינים מחכמי ירושלים, נוהג בחסידות וקדושה יתירה, גדול בנגלה ובנסתר, כדבריו: "אי אפשר להגיע לדבקות שלמה עם האחד המיוחד ברוך הוא, אלא על ידי הכנה לדרוש את ה', שתוכנה הוא התמסרות אמיתית לכל חלקי התורה". עם הקמת שכונת שערי-חסד, בשנת תרס"ה, היה הרי"מ לרבה הנערץ של השכונה עד ליומו האחרון ב-ז' בכסלו תשי"ב.
כשעלה הראי"ה קוק זצ"ל ארצה, התקשר אליו הרי"מ בכל נפשו, ובהמשך היה לר"מ בישיבתו של הרב קוק, ישיבת מרכז הרב. דבקותו של הרי"מ בראי"ה היתה מופלאה – "חיי תלויים בחייו ונפשי קשורה בנפשו" – ואף הראי"ה חבבו עד מאוד: "חמיד-לבאי, הגאון המובהק, צדיק ונשגב, פאר ציון נאדר בקודש כקש"ת מו"ה יעקב משה חרל"פ שליט"א". מכתבי הרי"מ לרב קוק, שנדפסו בחוברת "הד הרים", מגלים טפח מהתקשרות הנשמות הזו, ובאחד מהם מספר הרי"מ על חזיון נשמתי שהיה לו ליד הכותל המערבי, ובו נאמר לו: "וצריכים לכתוב להרב [קוק]… שירבה להתפלל בעדך להעלותך למדרגת רוח הקודש… ואתה ורבך צריכים לתקן את כל העולם כולו… בכל פעם בואך אל הכותל המערבי להתפלל שמה מוטל עליך לכוון להעלות גם את רבך".
הרי"מ הותיר אחריו את ספרי "בית זבול" בהלכה, וכתבים רבים באגדה שכונסו בסדרת הספרים "מי מרום" – מתוכם: באור על שמונה פרקים לרמב"ם, "אורי וישעי", שיחות על התורה, ועוד. במיוחד נודע ספרו "מעייני הישועה" – ובו דברי תורה העוסקים בקדושת ישראל וארץ ישראל ובצפיה לישועה קרובה, לנקמה ולנחמה. זכותו תגן עלינו.
על פי: "בשדה הראיה", הרב מ"צ נריה זצ"ל
לעסוק ברזי תורה
למגינת לבבנו לא רבים יחכמו להכין לבם לדרוש את ה', והחלק הזה של דרישת ה' באמת הוא נעזב מאד. וכאשר כל המקודש מחברו יותר חרב מחברו… כן הוא בחלקי התורה עצמה, שהחלק הרוחני האצילי המתגלה בסוד ה' ליראיו הוא יותר נעזב ויש מציקים לו בין מהימין ובין מהשמאל, מהשמאל מצד אפקירותא, ומהימין מצד המתעקשים להסתפק דוקא בצד הנגלה… ולדאבון לב יש מדמים כי העיון נחוץ רק בחלק הנגלה לבד ועל החלק הרוחני האצילי חושבים שאין בו אלא ידיעה בלבד… מה שהאמת אינה כן, שכשם שאין-ערוך לשכל התורה בכלל, כן אין-ערוך לשכל חלק התורה הרוחני האצילי… אלא שלחלק זה דרושה טהרה יותר גדולה.
ואוי לנו אם נאמר כי מיעוט העסק של ישרי לב ותמימי דעים בחלק הרוחני האצילי גורם לידי רעה חולה שרזי תורה נמסרים לחיצונים לחטט בהם לשם 'מדע', או שהולכים חשכים להסתכל בגנזי הרזים כבמשא של שירה וחזון גרידא… ואנו איך נוכל לישב ולידום ולא נאשים גם את עצמנו כי נרפים אנו נרפים מלדרוש את ה' באמת ובתמים.
מתוך ההקדמה ל'מי מרום' חלק א
