דברי תורה לפרשת ויצא – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

א.

פרשת ויצא היא הפרשה השביעית בתורה – "כל השביעין חביבין".

בפרשת ויצא נולדו יא מתוך יב שבטי יה, מראובן בכור לאה ועד יוסף בכור רחל (נמצא שכל אחת מארבע נשות יעקב זכתה ללדת בפרשתנו; והנה, יעקב נזדווג עם כל נשיו בגלל רחל, עקרת ביתו ועיקרו, אהובת לבו שחבה יתרה נודעת לה, ודווקא היא זאת שהיתה עקרה וזכתה ללדת רק לבסוף [יוסף סוד סוף טוב – "אמרו צדיק כי טוב" – הכל טוב]; ארבעת הבכורות: ראובן בכור לאה, דן בכור בלהה, גד בכור זלפה, יוסף בכור רחל = רחל רחל [ראשי התבות – רדגי = דן גד יוסף; אמצעי וסופי התבות – אובןןדוסף =ראובן], ודוק). מעתה הוקם בית ישראל – תכלית בריאת העולם (חביבות השביעי היא בהיותה שביעי לראשון כנודע, ולעניננו חביבות פרשת ויצא בהקמת רוב מנין ורוב בנין של בית ישראל היא בהיותה שביעית לפרשת בראשית – "'בראשית' – בשביל ישראל").

[ויצא במילוי המילוי: וו וו יוד וו דלת צדיק דלת יוד קוף אלף למד פא = 1600 = 40 בריבוע (כנגד 40 יום של יצירת הולד) = "ומספר את רבע ישראל", "רבע" לשון זיווג וכן לשון ריבוע כנודע!]

התבה השביעית שבפרשת ויצא – בחינת השביעי שבשביעי (החביב שבחביב) היא התבה הראשונה של הפסוק השני של הפרשה: "ויפגע [במקום…]". והנה, ויפגע = 169 = 13 (אחד, אהבה) בריבוע (הערך הממוצע של מיקומי 5 אותיות ויפגע מתחילת הפרשה הוא 26 – אחד אחד!). ועוד, תבת ויפגע בשלוש הרמות של פשוט, מילוי, מילוי המילוי (שלוש רמות של התפשטות ויציאה – "ויצא" – מן הכח אל הפועל, לידה, כמבואר בכתבי האריז"ל): ויפגע וו יוד פא גימל עין וו וו יוד וו דלת פא אלף גימל יוד מם למד עין יוד נון = 1690 = 10 פעמים ויפגע, "ויפגע" בכל אחת מ"עשר ספירות בלימה" (1690 = הוי' פעמים אדנ–י; השרש "ויפגע" הוא כנגד הפגיעה בספירת המלכות, "במקום" כפשוטו, ואילו המילוי ומילוי המילוי = 1521 = הוי' אחד בריבוע, הוא כנגד הפגיעה בתשע הספירות העליונות המשפיעות במלכות, דלית לה מגרמה כלום, ונולדות לתוך המציאות על ידה)!

נמצא שיש כאן התכללות נפלאה בין סוד ה-7 לסוד ה-13, בין הזכר (סוד ה-13) לנקבה (סוד ה-7). יעקב מתחלק ב-13 וגם ב-7 (בהיותו שייך לספירת התפארת, הממצעת בין החסד ["זכר חסדו"] לבין הגבורה [בנין המלכות, הנוקבא, מן הגבורות]; ועוד, ועיקר, כתר רחל, ראשית בנין פרצופה, נאצל ועומד מאחורי תפארת ז"א, וד"ל); רחל מתחלקת ב-7.

חז"ל דרשו שפגיעה היא לשון תפלה, וכאן תיקן יעקב אבינו תפלת ערבית, התפלה שכנגד עצם הזיווג בין זו"ן, כמבואר בזהר ובכתבי האריז"ל. ולכן בתבה זו דווקא רמוזה כל ענין הפרשה, הזיווג בין יעקב ונשיו ולידת יא מבניו (ודינה בתו).

השרש פגע = 153 = טוב במשולש. ויצא יעקב = 289 = טוב בריבוע (= ברא אלהים). ויפגע במקום = 357 = טוב פעמים 21 –אהוה, שם הדעת, פעמים אהיה, שם הבינה – "אם אין דעת אין בינה". "אין טוב אלא תורה", בחינת יעקב אבינו, עמוד התורה. "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" הטוב ב"דור ישרים יבורך". רחל = טוב פעמים 14 ("ויפגע במקום" הוא סוד "שלם וחצי" ביחס לרחל!). "אלה תולדות יעקב יוסף [בן רחל] בן שבע עשרה [טוב] שנה" ("אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה" = כד צירופיויצא!). "ויחי [טוב טוב] יעקב… שבע עשרה [טוב] שנה" ("אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה" "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" ע"ה = 4760 = 20 פעמים רחל = 280 פעמים טוב!), וד"ל.

שני מלכים מלכו שבע עשרה שנה: רחבעם מלך יהודה ויהואחז מלך ישראל. רחבעם יהואחז = "ויפגע במקום" = טוב פעמים 21 כנ"ל (במילוי, רחבעם יהואחז = יב פעמים יעקב = פעמיים "אלה תלדות…" "ויחי יעקב…")! "במקום" היינו "במקום אשר יבחר הוי'" (כמו שיתבאר) = הכל פעמים טוב!

והנה, בחכמת החשבון, המרחק מ-7 בריבוע (סוד השביעי שבשביעי הנ"ל; סוד הריבוע בכלל הוא סוד הזיווג והלידה כנ"ל) ל-13 בריבוע (ויפגע) הוא הוא המרחק מ-13 בריבוע ל-17 בריבוע. במלים אחרות, הממוצע של 7 בריבוע, 13 בריבוע, 17 בריבוע הוא 13 בריבוע – ויפגע!

ב.

תבת "במקום" מופיעה שלוש פעמים בתחילת פרשתנו: "ויפגע במקום", "וישכב במקום ההוא" (פעמיים אלו הראשונות הן בראש וסוף אותו פסוק), "אכן יש הוי' במקום הזה" (ראשית הבעת התפעלותו של יעקב בהקיצו מחלומו שחלם בשכבו במקום ההוא). והן כנגד "עולמות, נשמות, אלוקות", וכן כנגד (א) ביאה ראשונה, ביאת מצוה (לשם כריתת ברית, בעשית האשה כלי להולדה). (ב) ביאה שניה (לשם הולדה). (ג)  קליטת הזרע ויצירת הולד:

בפגיעה הראשונית במקום אין עדיין התלבשות במקום (דהיינו הסתגלות למקום) אלא מפגש (פתאומי) עם עצם מציאות המקום, בממד העולמות של המקום. יש כאן קפיצת הארץ (רש"י; "קפיצה" בכלל שייכת לאמהות – "מקפץ על הגבעות" כנודע), האשה, אל האיש העושה אותה לכלי במפגש זה, דהיינו ענין כריתת הברית. זיווג זה בין האיש והאשה הוא בממד ה"מוטבע" (האינסטינקט) שבהם (עדיין ללא שכל ורגש פנימי ומיושב).

לאחר ההכנה של "וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", רק אז – "וישכב במקום ההוא". שכיבה היא לשון זיווג כנודע. בשכיבה (רצונית, כשכיבה זו של יעקב) יש כוונה (פנימיות שרש שכב, סוד התלבשות ראשו של יעקב באבני המקום ששם "מראשותיו") והתישבות (חיצוניות שרש שכב, סוד החלטת יעקב ללון במקום כי כבר בא השמש, כבר התקיימה ביאת מצוה בדרך ממילא, "מהוי' יצא הדבר", וד"ל). כוונתו והתישבותו של יעקב בשכיבה זו היינו בחינת נשמות, סוד ביאה שניה להוריד נשמות לעולם (סוד התלבשות, להלביש נשמות בגופים בעולם הזה הגשמי). בביאה הראשונה לא נאמר "ויפגע במקום ההוא" אלא "ויפגע במקום" סתם (אם כי שבניקוד ה-ב של "במקום" בפתח המשמש כ-ה הידיעה, יש רמז למקום המקדש, מקום המקודש, מקום קידושי אשה בביאה, וד"ל. וכן פירש רש"י: "'ויפגע במקום'. לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר [יש כאן משחק לשוני – במקום הנזכר במקום אחר = 3 פעמים טוב בריבוע , "ויצא יעקב" כנ"ל – ודוק], הוא הר המוריה, שנאמר בו 'וירא את המקום מרחוק'"; אצל אברהם נראה המקום מרחוק, ואילו יעקב פגע במקום ממש, וד"ל), שעדיין אין המקום ניכר. מה שאין כן עתה, נאמר "וישכב במקום ההוא", המקום שכבר ידוע ליעקב.

בהקיצו מחלומו, שבו מבשר לו הקדוש ברוך הוא "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת…", אומר יעקב "אכן יש הוי' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי". "אכן יש הוי' במקום הזה" היינו גילוי אלוקות, פשוטו כמשמעו. "ואנכי לא ידעתי" היינו שגילוי זה הוא למעלה מדעת יעקב לגמרי, למעלה מדרגת נשמות, כולו אומר אלוקות. כאן נאמר "במקום הזה", לא "במקום" סתם וגם לא "במקום ההוא" (אף על פי שההוא = הזה, כדלקמן). "זה" הוא לשון גילוי, בסוד "משה [מלגו, יעקב מלבר] נתנבא ב'זה'", בחינת "אספקלריא מאירה". זאת אומרת שהאלוקות מתגלה כאן כשורה במקום ממש, וכהמשך דברי יעקב: "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (הזה זה וזה= 47 = יעקב במספר סדורי, והן בסוד ג מילויי האות ו, בחינת יעקב, תפארת – ה-ו של שם הוי': וו ואו ויו, וד"ל). כאן משקף המקום הגשמי את המקום האלוקי ממש, המקום ב"ה – "הוא מקומו [= צדיק = הוא פעמים טוב] של עולם [= רחל רחל = כחפעמים טוב; הוא מקומו של עולם = 680 = 10 פעמים חיים = 40 פעמים טוב] ואין העולם מקומו [הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו = 5 פעמים ואין העולם, ללמדנו שגילוי האלוקות כמקומו של עולם כאשר לית אתר פנוי מיניה ממש הוא דווקא כאשר העולם, לשון העלם, מתבטל לגמרי – אין!]".

שם הוי' ב"ה הוא לשון התהוות, היינו בחינת קליטת הזרע ויצירת הולד (לשון הויה, כמפורש בחז"ל). "יש הוי'" היינו התהוות ישות העובר ברחם האם מיחוד זרע האיש וזרע האשה על ידי השותף השלישי שבאדם – הקדוש ברוך הוא. סוד תבת "אכן" היינו שבעים נפש יוצאי ירך יעקב (אכן), העתידים להולד לו ולרדת אתו למצרים ערות הארץ, כור הברזל (ר"ת ארבע נשי יעקב – בלהה רחלזלפה לאה – כידוע), כאשר "אנכי [אכן] ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", סוד "והנה הוי' נצב עליו" (כרמוז בשתי אותיות הראשונות של שמו – יעקב, יהו' נצב על ע נפש העתידות להולד ממנו, שמהן יולדו ששים רבוא ברחם של ערות מצרים דווקא, ודוק).

"יש הוי' במקום הזה" = ישראל, השם המורה על גילוי אלוקות ביעקב ובניו. "אכן יש הוי' במקום הזה" = ברית = "ואנכי לא ידעתי"!

ג.

ועוד מספר רמזים בענין ג פעמים "במקום" שבראשית פרשתנו:

"אכן יש הוי' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי" (ברית ברית כנ"ל) = חסד פעמים טוב (בסוד "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי"). "ויפגע במקום" = אהיה פעמים טוב (אהוה), כנ"ל. "וישכב במקום ההוא" = "אהיה אשר אהיה". "ויפגע במקום" "וישכב במקום ההוא" "אכן יש הוי' במקום הזה" = אהיה פעמים חסד. "ויפגע במקום… וישכב במקום ההוא" = 900 = ל בריבוע (סוד הלבהיהודי – ל^ב – כנודע). "ההוא" = "הזה" = טוב. "בראשית ברא אלהים" מקום טוב ("מקום טוב לבנות מדינה" = שרש, ובו טובאותיות, ראה ראב"ע לבראשית יא, ב). הכל טוב (= חסד) – "אמרו צדיק [זה פעמים טוב, יב צירופי אהוה] כי טוב [= 47, יעקבבמספר סדורי כנ"ל, שחי טוב עין שנים, כאשר טוב שנותיו האחרונות, הטובות ביותר, היו במצרים ערות הארץ, עם כל יוצאי ירכו] כי פרי מעלליהם יאכלו", וד"ל.

"ויפגע" = 169 = אחד בריבוע, כנ"ל. "וישכב" = 338 = 2 פעמים 169 = הוי' פעמים אחד! "ויפגע במקום" "וישכב במקום" "הוי' במקום" – בכל תבה הסמוכה ל"במקום" מלפניו יש אחד אחד, כפליים אחדות פשוטה לתושיה: ויפגע = אחד פעמים אחד, וישכב = 2 פעמים אחד פעמים אחד, הוי' = אחד אחד!

בכל התנ"ך יש 72 – חסד – פעמים "במקום", חצי – לו – בתורה, וחצי – לו – בנ"ך! לו = אהל, והם סוד שני האהלים בהם ישב יעקב ("ויעקב [= במקום, חצי עשו, שלום, כנ"ל] איש תם ישב אהלים"), אהלו של שם (כל התורה כולה – חמשה חומשי תורת משה – שמותיו של הקדוש ברוך הוא; משה אותיות השם) ואהלו של עבר (עובר לעשיתן, סוד ספרי הנ"ך) – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו, כמבואר במקום אחר. לו = ו בריבוע, והנה, בחומש בראשית בלבד יש ו פעמים "במקום" (כנגד ו קצוות המקום), פעם אחת באברהם וחמש פעמים ביעקב.

חסד פעמים במקום היינו לו פעמים שלום. מתנת השלום (בספר יצירה) היא ביסוד – "וצדיק יסוד עולם" – "ברית שלום" (= לחפעמים הוי'). בכל דור ודור יש לו צדיקים המקבלים בכל יום את פני השכינה (יחוד יסוד ומלכות, בחינת משה – "משה שפיר קאמרת" – "איש האלהים", "בעלה דמטרוניתא"; "פני השכינה" היינו פנימיות השכינה, פנימיות המלכות, בחינת "כלת משה" כנודע). "ברית [שלום]" = צדיק צדיק צדיק = לו פעמים טוב.

והנה ידוע שמילוי מקום = משיח: מם קוף וו מם = 358 = משיח. מילוי האות ב של במקום הוא בית. נמצא שמילוי במקום הואבית משיח = 770 כנודע! והוא סוד פרצת, כאן פגע יעקב במקום! אבל הוא גם הגימטריא של "דור ישרים" (דור ישרים = 770 =בית משיח), רמז מובהק לצאצאי יעקב במיוחד, שהרי מדתו היא מדת התפארת – "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". והוא סוד "ולישרי לב שמחה" – "שמחה פורצת גדר" – "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת" =ה פעמים (כנגד ה התבות) שמחה (דהיינו שמחה "פנים ואחור": שמחה מחה חה ה ש שמ שמח שמחה)!

ד.

והנה, חז"ל ראו בלשון "ויפגע במקום" את הרמז הראשון בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה") לכך ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" [הגם שהוכיחו שאכן זוהי הכוונה של תבת "במקום" בפסוק זה מפסוק אחר – "הנה מקום אתי" – בעוד שמ"ויפגע במקום" לבד עדיין היה אפשר לחשוב ש"העולם מקומו", כלומר ש"ויפגע במקום" רומז שיעקב אבינו פגע באור אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין, אור הקו הבוקע את מקום החלל, בחינת יעקב בעצמו, כמו שנאמר "אז יבקע כשחר אורך" – יבקע אותיות יעקב. אבל לאחר ההוכחה מהפסוק "הנה מקום אתי" נמצא שפירוש "ויפגע במקום" היינו שפגע באור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין, בעיגול הגדול שלפני הקו, סוד המלכות דאין סוף, שרש רחל – "אשת חיל עטרת בעלה". והיינו כמבואר לעיל ש"ויפגע במקום" = רחל וחצי, וכידוע מרבי אברהם אבולעפיא שהשלמות והשרש האמיתי של כל דבר הוא בהיותו בסוד "שלם וחצי", וד"ל]:

"'ויפגע במקום'. למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום? מפני שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אמר ר' יוסי בן חלפתא אין אנו יודעין אם הקב"ה מקומו של עולם או אם העולם מקומו, ממה דכתיב 'הנה מקום אתי' הוי הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. אמר ר' יצחק כתיב 'מעונה אלהי קדם', אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולם או אם העולם מעונו, ממה דכתיב 'ה' מעון אתה היית לנו' הוי הקב"ה מעונו של עולם ואין העולם מעונו. משל לגבור שהיה רוכב על סוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפל לרוכב ולא הרוכב טפל לסוס, הדא הוא דכתיב 'כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה'".

"ויפגע במקום" "הנה מקום אתי" = הוי' פעמים הוי' אחד = 3 פעמים וישכב (הוי' פעמים אחד, כנ"ל) = ו פעמים ויפגע – ויפגע"פנים ואחור": ויפגע יפגע פגע גע ע ו וי ויפ ויפג ויפגע!

מלשון המדרש הנ"ל יוצא שהקב"ה הוא מקומו של עולם מעונו של עולם רוכב עולם = 1690 = 10 פעמים ויפגע (= ויפגעבפשוט, במילוי ובמילוי המילוי כנ"ל)! [מעונו של עולם רוכב עולם = ז פעמים עולם, כנגד ז עולמות בהם דר האדם במשך ימי חייו, כמבואר במדרש קהלת עה"פ "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", שבו ז הבלים].

בעבודת ה' יתברך, המודעות שה' הוא "מקומו של עולם" היא כנגד הכנעה – "איזהו חכם [ביטול] המכיר את מקומו ['איזה מקום בינה' – ענוה]". המודעות שה' הוא "מעונו של עולם", היינו שכל העולם כולו דר ברומו של עולם, במעון (אחד מ-ז רקיעים) של ה' (ברשות היחיד ב"ה), היינו הרגשת הבדלה. המודעות שה' רוכב עולם, וממילא כל העולם כולו הוא סוד מרכבה לה', לגלות אחדותו יתברך הפשוטה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ובכך להגשים את תאותו יתברך במעשה בראשית להיות לו יתברך דירה בתחתונים, היינו המתקה – המתקת כל המציאות של היש הנברא לשקף מתוכו את היש האמיתי. בחז"ל, הפסוק "כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה" רומז למתן תורה. הסוסים הם האותיות של עשרת הדברות, שענינן לגלות את עצמותו יתברך בתחתונים ממש (במתן תורה התבטלה גזירת הפירוד בין עליונים לתחתונים כו' כנודע).

ה.

"ויפגע במקום" – יעקב אבינו תיקן תפלת ערבית. וכך איתא במדרש:

"'ויפגע במקום'. צלי, אבות הראשונים תקנו תפלות. אמר ר' שמואל בר נחמן כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה. ערבית צריך אדם לומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מאפלה לאורה'. בשחרית צריך לומר: 'מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מאפלה לאורה'. במנחה צריך לומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שכשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה כן תזכני לראות בשקיעתה'".

לפי דעת ר' שמואל בר נחמן, סדר התפלות הוא ערבית שחרית מנחה, כסדר הפסוק "ערב ובקר וצהרים [אשיחה ואהמה וישמע קולי]" ("שלשה פעמים שהיום משתנה"). וכנגד האבות (שאין לומר שר' שמואל בר נחמן חולק על מה שנאמר קודם: "אבות הראשונים תקנו תפלות", הנלמד, לענין תפלת ערבית, מהפסוק "ויפגע במקום". ואדרבה, המשך הפסוק – "כי בא השמש" – בא ללמד שזמן תפלה הוא זמן השינוי ביום, ועוד, שעיקר השינוי, וממילא עיקר הזמן שראוי להתפלל, הוא בביאת השמש, ודוק): יעקב אברהם יצחק, בסוד יעקב אשר פדה את אברהם להוליד את יצחק. ובסוד הצירוף: ויה הוא צירוף התפארת – יעקב.

  "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי", ות"י: "ברמשא ובצפרא ובטהרא אצלי וארגיש ושמע קלי".

"אשיחה" הוא כנגד תפלת מנחה שתקן יצחק אבינו – "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", "אין שיחה אלא לשון תפלה".

"צלי", לשון תפלה סתם, רומז כאן ללשון צללי ערב.

"אהמה" הוא כנגד תפלת שחרית שתקן אברהם אבינו. אברהם הוא אב הומה – אב המון גוים – שבמדתו, מדת האהבה, עיקר וכללות הרגש שבלב ("וארגיש", וכן תרגום לשון "הומה" בכ"מ), הוא מתקן את הרגש הרועש והתוהי של הגוים. הוא מעורר את האהבה לה' בתפלת שחרית (עיקר עבודת היום בבחינת "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא") על ידי ההתבוננות בגדולתו יתברך, המיית הלב, בעוד שחרות לילה, כאשר הוא מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותו – "אעירה שחר".

"וישמע קולי" היינו בחינת "הקֹל קול יעקב", וכן "וישמע" רומז ל"שמע ישראל [סבא]", כנגד תפלת ערבית, לשון "כי קולך ערב". על הפסוק "בכו תבכה בלילה" ("בכו תבכה" ר"ת בת, שאר האותיות של "בכו תבכה בלילה" = עין [כו ועוד ד"פ כו], נמצא שיש כאן סודבת עין. והוא סוד "יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו" כנגד שלשת האבות – "יצרנהו כאישון עינו" כנגד יעקב, ודוק) פירש"י: "כל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה עמו". "כל הבוכה בלילה" היינו העלאת מ"ן ו"השומע קולו בוכה עמו" היינו המשכת מ"ד – סוד הזיווג דתפלת ערבית דוקא (סוד דמעה דמעה = רחל, כמבואר בכתבי האריז"ל) – "וישמע קולי". והנה, יעקב הוא ישראל = רמשא, תפלת ערבית.

נמצא שהסדר של "אשיחה ואהמה וישמע קולי" (יצחק אברהם יעקב, מנחה שחרית ערבית) הוא היפוך הסדר של "ערב ובקר וצהרים", בסוד חותם המתהפך. סדר הפוך זה של מנחה שחרית ערבית רומז למקומו של עולם כידוע – "ויפגע במקום" (ולכן משקף "ערב ובקר וצהרים", הכל הולך אחר הפתיחה – ערב).

והנה, מצינו שני פסוקים עם לשונות דומים ל"אשיחה ואהמה וישמע קולי" בפרק עז בתהלים:

א. "אזכרה אלהים ואהמיה אשיחה ותתעטף רוחי סלה". בפסוק זה הלשונות באים כסדר הישר של האבות – "אזכרה אלהים ואהמיה", אברהם, שחרית; "אשיחה", יצחק, מנחה; "ותתעטף רוחי סלה", יעקב, בחינת רוח כנודע, ערבית. והוא הסדר של שמע, ראשי תבות שחרית מנחה ערבית.

ב. "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי". "אזכרה נגינתי בלילה" הוא לאחר חצות, לאחר זמן תפלת ערבית (וק"ש שבה) לכתחילה, שהוא הזמן שמנגן כנורו של דוד. והוא ההכנה האמיתית לתפלת שחרית, בשחרות לילה כנ"ל – נגינה המתנגנתמאליה (אלהים) מתוך העמקת ההתבוננות בגדולת ה', העבודה של אברהם. "עם לבבי אשיחה", יצחק, מנחה; "ויחפש רוחי", יעקב, ערבית, כנ"ל. ובעומק יותר: "אזכרה נגינתי בלילה" היינו ההמשכה והקישור בין העבודה של תפלת ערבית לזו של תפלת שחרית, "עם לבבי אשיחה" היינו ההמשכה והקישור של שחרית ("עם לבבי") ומנחה ("אשיחה"), "ויחפש רוחי" היינו ההמשכה והקישור של מנחה ("ויחפש", כל חיפוש הוא בעוד אור יום או לאור הנר בזמן מנחה של ר"ת כו', זמן בדיקת חמץ לכולי עלמא) וערבית ("רוחי").

והנה, הערך הממוצע של שני הפסוקים "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" "אזכרה אלהים ואהמיה אשיחה ותתעטף רוחי סלה" הוא הוא הערך המדויק של הפסוק "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי", דוק ותשכח!

ו. ראוי להעמיק קצת (אליבא דעבודת ה') בדעת ר' שמואל בר נחמן דלעיל:

"אמר ר' שמואל בר נחמן [תפלות] כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה. ערבית צריך אדם לומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מאפלה לאורה'. בשחרית צריך לומר: 'מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מאפלה לאורה'. במנחה צריך לומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שכשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה כן תזכני לראות בשקיעתה'".

הנשמה הטהורה של כל יהודי (בן או בת אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה) ירדה ממקורה באור אין סוף ב"ה (טהירו עילאה) להתלבש בגוף בעולם הזה התחתון (שאין תחתון למטה ממנו) לצורך שליחות – לתקן עולם במלכות שדי, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים (לשם כך נתאוה והשתוקק ה' לברוא את העולם). על כל אחד ואחת הוטלה שליחות מיוחדת שרק הוא מסוגל למלא.

עבודת התפלה היא בעיקר הבקשה מקרב איש ולב עמוק שה' יתברך יאיר את עינינו ויתן לנו כח למלא את שליחותינו בעולם בהצלחה. "שעת צלותא שעת קרבא" – בשעת התפלת על האדם להלחם עם המניעות והעיכובים הנפשיים העומדים בינו לבין קיום שליחותו בעולם. וכן על האדם לקרב לדעתו ("אתה חונן לאדם דעת… חננו מאתך חכמה בינה ודעת" – ראשית ועיקר בקשת התפלה) בבהירות יתרה מדי יום ביומו מהי שליחותו בעולם, ובכך להתקרב יותר ויותר לה' ולפנימיות רצונו.

שינוי ביום – "כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה" – היינו שינוי בבהירות ביחס לשליחות האדם בעולם.

בחשכת לילה, זמן תפלת ערבית, מאבדת הנפש את בהירותה ביחס לשליחותו בעולם (סוד הגלות – גלות השכינה [הבהירות] – שנמשלה ללילה). אזי היא צועקת לה': "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מאפלה לאורה".

עם אור הבקר זוכה הנשמה לבהירות ומודה על כך לה': "מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מאפלה לאורה".

הבהירות של שחרית היינו בהירות הכיוון, הארת אור העינים – "אברהם התחיל להאיר" – אך אין כאן עדיין הכח הדרוש להגשים את השליחות (מדי יום ביומו) בפועל ממש. זה ענינה של תפלת המנחה שכנגד יצחק אבינו, עמוד הגבורה והכח: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שכשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה כן תזכני לראות בשקיעתה", סוד "המתחיל במצוה אומרים לו גמור!".

בכל הנוגע למעשה בראשית (בשביל ישראל, שיקיימו את שליחותם בעולם, ובשביל התורה, שלשם כך ניתנה תורה לישראל, להאיר את עיניהם בענין השליחות – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – "תורה אור") "היום הולך אחר הלילה" – "ברישא חשוכא והדר נהורא". קדימת החשך לאור היא לא רק קדימה זמנית אלא גם קדימה במעלה, קדימת עולם התהו לעולם התיקון, קדימת עשו ליעקב. יוצא שעיקר התפלה, עיקר הצעקה לה' – "צעק לבם אל הוי'" – היא בלילה, בזמן המאבק בין יעקב לשרו של עשו ("עד עלות השחר"). דווקא עכשיו, בזמן החשך, מתרחש הזיווג העליון (של אפלה ואורה, טרם יצא האורה מן הכח אל הפועל. אפלה אורה =חשך, עצם מציאות החשך כולל מה שעתיד להתגלות כ"יתרון האור מן החשך", ובחשך גמור כבר מזדווג עמו).

תפלת ערבית נאמרה בלשון "יהי רצון" וכן תפלת מנחה, בעוד שתפלת שחרית נאמרה בלשון "מודה אני". ה"יהי רצון" של ערבית כולו בקשה וצעקה לה'. "מודה אני" של שחרית היא עבודת ההודיה כמובן. ה"יהי רצון" של מנחה היא בקשה שיש בה שבח (המעורר המשכת והענקת המדה, הכח, מה', כמבואר בדא"ח). ידוע שאת תפלת שמו"ע תקנו חז"ל לפי הסדר של שבח (ג ראשונות) בקשה (יגאמצעיות) הודיה (ג אחרונות), שלפי דעת ר' שמואל בר נחמן הנ"ל תואם את הסדר: מנחה ערבית שחרית – יצחק יעקב אברהם – סוד "שבח יקר וגדולה יתנו לאל", וד"ל.

ראשי התבות יהי מודה יהי – ימי – רומז לסוד "הודיעני הוי' קצי ומדת ימי מה היא". יהי מודה יהי = מה מה מה ("ומדת ימי מההיא"), הביטול שצריך להיות בזמן התפלה כעבדא קמי מריה. יהי רצון מודה אני יהי רצון = יג פעמים גלגל, סוד יג גלגלים מתחת לגלגל היומי (השולט על שינויי היום), כמבואר בכתבי רבי אברהם אבולעפיא. יהי רצון מלפניך מודה אני לפניך יהי רצון מלפניך= חן פעמים הוי' ב"ה.

ז.

עצם הזיווג הוא בתפלת ערבית שתקן יעקב אבינו ע"ה כנ"ל – "ויפגע במקום".

סוד זה מסרו לנו חז"ל במדרש:

"רבנן אמרין 'כי בא השמש', כיבה השמש, מלמד שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעא. משל לאוהבו של מלך שבא לפרקים אצלו אמר המלך כבו הפנסים שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעא, כך השקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה כדי לדבר עם יעקב בצינעא".

"לדבר עם אוהבי בצינעא" היינו סוד הזיווג, שלשם כך צריכים לכבות את הפנסים (כידוע ההלכה גם בנוגע לזיווג הגשמי של איש ואשתו בקדושה ובטהרה). במשל של המלך עם אוהבו, כיבוי הפנסים הוא על מנת ליצור אוירה אינטימית ורומנטית.

כך ראוי (ברוחניות) כשבאים להתפלל תפלת ערבית ("מעשה אבות סימן לבנים" – "ויפגע במקום… כי בא השמש", "כבו הפנסים";כבו הפנסים = יעקב וחצי, שלימות הזיווג של יעקב ובת זוגו שבבחינת "שלם וחצי", וד"ל).

זהו ענין "תפלת ערבית רשות" (ובזמן הזה הלכה זו נשארת ביחס לנשים, ודוק) – רשות שלמעלה מחובה כנודע. "רשות" היינו רשות היחיד, סוד עולם האצילות – יעקב אבינו הוא בעל עולם האצילות, הבעל של אותה אשה שבסוד "תפלת ערבית רשות". אשה צנועה מצטיינת בצניעותה גם בחדרי חדרים, כמסופר בחז"ל בענין קמחית שזכתה להוליד שבעה כהנים גדולים, יפים כספירים, הכל בזכות צניעותה המופלגה.

והנה, קמחית = יעקב עשו, סוד המאבק של תפלת ערבית, המתבטא בצעקה: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מאפלה לאורה" כנ"ל. קמחית היא מלשון קמח = נצח ("דידן נצח" במלחמת עמלק – מלחמה לשון לחם – שבכל דור ודור ובכל יום ויום; קמח = נצח= פסח, חג המצות השמורות ממשהו חמץ, גסות עמלק, שעל כן "יום הראשון" של פסח הוא כנגד כריתת זרעו של עשו הנקרא גם הוא ראשון כידוע בחז"ל ומבואר באריכות במ"א), סוד ה"אשת חיל" עליה נאמר "ותקם בעוד לילה [זמן תפלת ערבית] ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה".

ומזה יובן מה שמצינו עוד ד פעמים "ויפגע" בתנ"ך (חוץ מ"ויפגע במקום", הפעם היחידה שתבה זו מופיעה בתורה; ויפגע = אחד בריבוע כנ"ל, עוד ד פעמים ויפגע – סוד היחס של א ל-ד הרמוז בפסוק "ואד יעלה מן הארץ" כנודע – עולה הוי' בריבוע, ודוק), כולן במשמעות של פגיעה במישהו למוות:

א. "ויאמר המלך [שאול] לדויג [דואג קרי] סב אתה ופגע בכהנים, ויסב דויג [דואג קרי] האדמי ויפגע הוא בכהנים…".

ב. "וישלח המלך שלמה ביד בניהו בן יהוידע ויפגע בו [באדניהו בן חגית] וימת".

ג. "ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו [ביואב בן צרויה] וימתהו…".

ד. "ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויצא ויפגע בו [בשמעי בן גרא] וימת, והממלכה נכונה ביד שלמה".

פגיעת דויג (דואג) האדמי בכהנים היתה חטא נורא, והוא משרש פגיעת (שרו של) עשו האדמני ב(ירך )יעקב. שלוש הפגיעות שלבניהו בן יהוידע (= 230 = 10 פעמים דויג, 23, ללמד שפגיעות בניהו באו לתקן את פגיעת דויג – ובסוד "פגע בו כיוצא בו", וד"ל) הן כולן פגיעות יעקב בשרש פורה ראש ולענה של עשו הרשע שבתוך עם ישראל.

אך תכלית הכוונה של מאבק יעקב ועשו בתפלת ערבית הוא שבסופו של דבר יזכה יעקב להוליד (מירכו) את קמחית, אם הכהונה הגדולה בישראל, שבה מזדווגים-מתיחדים פנימיות עצמותם של שני האחים התאומים יעקב ועשו – "ובא לציון גואל".

שעל כן צריך לכבות את הפנסים: כדי לפגוע (בצינעא) במי שצריך לפגוע (בישות של עצמי) וכדי להזדווג בקדושה ובטהרה – "ויפגע במקום… כי בא השמש… וישכב במקום ההוא".