קרן משיחך – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

"כי לא אדם הוא להנחם"

אחרי ששאול המלך הפר את דבר ה' ולא קיים בשלמות את מצות הכרתת עמלק מאס ה' במלכותו. שאול התנצל כי לא השלים את מחית עמלק בגלל חששו מהעם והתחשבותו בהם, אך מתברר כי מי שקובע מדיניות על פי דעת הקהל אינו מתאים להיות מלך המנצח במלחמותיו – הנצחון במלחמה דורש התמסרות מוחלטת של "בכל מאדך"[א], "בזבוז האוצרות"[ב], ומלך שמפחד מדעת הקהל ומהסס 'ללכת עד הסוף' לשם נצחון המלחמה אינו יכול לשמש כמלך (ההיסוס עצמו הוא מסממניו הרוחניים של עמלק, העולה בגימטריא ספק,כנודע[ג]). לכן מעביר ה' את המלכות מבית שאול לבית דוד, ושמואל הנביא מבשר זאת לשאול – "קָרַע הוי' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם"[ד].

"נצח ישראל" בפסוק מוסב על מלכות בית דוד[ה], שעל נצחיותה מובטח כי ה' "לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". הקישור של פסוק זה דווקא למלכות בית דוד מתבקש, שהרי בנוגע למלכות שאול יש התנחמות מפורשת – "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ"[ו]. כיצד ניתן להסביר שביחס למלכות שאול ה' התנחם, ואילו ביחס למלכות דוד ה' כורת ברית שהיא תמשך לנצח, מבלי הבט על מעשיהם של מלכי בית דוד? הדבר מלמד על הבדל בשרשי נשמותיהם של שאול ודוד, וממילא הבדל ביחס למקור מדרגת המלכות שלהם. אם שרשו של דוד הוא במדרגת "כי לא אדם הוא להנחם", המדרגה העל-אנושית ממנה נמשכת יציבות ונצחיות, מובן כי שרשו של שאול הוא במדרגה נמוכה יותר – מדרגת "אדם", המוגדר כמשתנה ומתנחם.

בדרך כלל מובן כי היחס בין "אדם" ל"לא אדם" הוא יחס בין המודע לעל-מודע. ה"אדם" מורכב ממדות ומוחין, רגשות ושכל, ובאלו יתכן שינוי. יש קוי רגש שונים, והאדם יכול לשנות את התייחסותו לדברים מהקצה אל הקצה מיום אל יום, לאהוב משהו ביום אחד ולסלוד ממנו במשנהו. גם השכל, שנראה יציב יותר מהרגש, בנוי על טעם ודעת ובאלו יכול להיות שינוי – אדם שגבש לעצמו דעה ישנה אותה מול נימוק משכנע שישמיעו לו, וגם אופי החשיבה ומסקנותיה משתנים עם השנים (כפי שמצינו בדברי חז"ל[ז] אודות רבי, שבילדותו סבר סברא מסוימת ובזקנותו הגיע למסקנה הפוכה שהתבססה על סברא אחרת). לעומת זאת, הכתר – העל-מודע, שלמעלה מטעם ודעת – הוא דחף יציב ובלתי משתנה בנפש, הוא ה"לא אדם" שלמעלה מה"אדם".

אמנם, אין די בהסבר זה – "אין כתר אלא למלך"[ח], וכל מלכות נמשכת מהכתר, "כתר עליון איהו כתר מלכות"[ט].אם כן, בתוך הכתר עצמו יש להבחין בין מדרגת "אדם" הניתנת לשינוי, שהיא שרש מלכות שאול, למדרגת "לאאדם הוא להנחם", שהיא שרש מלכות בית דוד. ואכן, בכתר עצמו יש שתי מדרגות – חיצוניות הכתר ופנימיותהכתר, פרצוף אריך אנפין ופרצוף עתיק יומין. בנפש מקביל פרצוף אריך אנפין לכח הרצון, רצון עליון שלמעלהמטעם ודעת, אך גם ברצון זה ישנם שינויים – רצונו של האדם יכול להשתנות מיום ליום, ואפילו ביחס לה' אנומתפללים "יהי רצון" בבקשה לחדש ולשנות את רצונו.

פרצוף אריך אנפין הוא מדרגת הכתר שנכללת עדיין בגדר "אדם", והיא שרש מלכותו של שאול המלך. אריךהוא אותיות ריכא, מלך בארמית, ועל שרשו של שאול במדרגה זו נאמר בו כי היה ארוך, "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם"[י] ו"וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה"[יא]. אמנם, השכם שייך לצד האחור של הגוף, ובכתר מושרש שאול רק באחורי הכתר, בחיצוניותו המתייחסת עדיין למערכת המודע שבבחינת "אדם", ולכן יתכנו שם שינוי והתנחמות. לעומת זאת, שרשו של דוד המלך הוא בפנימיות הכתר, בפרצוף עתיק יומין הנעתק והנבדל בעצם מכל מה שלמטה ממנו ומתחיה ממנו[יב], ובמדרגה זו אין שום שינוי – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

"קרני ולא פכי"

שמואל הוא המושח גם את שאול וגם את דוד, היינו שהוא הממשיך את כתר המלכות בשתי מדרגותיו, ועל כן הוא נקרא בתפלת חנה אמו "זרע אנשים"[יג] – "זרע שמושח שני אנשים"[יד]. כחו של שמואל להגיע למדרגת הכתר ולהמשיך אותה כדי למשוח בה אנשים למלכים בא לו מתפלת אמו (ממנה נלמדות רוב הלכות תפלה[טו]), בה נאמר "וַתִּתְפַּלֵּל עַל הוי' וּבָכֹה תִבְכֶּה"[טז] – היא הגיעה בתפלתה "על הוי'", למדרגת הכתר שלמעלה משם הוי' ב"ה (שארבע אותיותיו מכוונות כנגד המוחין והמדות[יז], והרצון שלמעלה מהשכל רמוז בקוצו של י), ומשם המשיכה חנה את נשמת שמואל (וסיבת המשכת נשמה זו נעלית יותר מהמסובב ממנה בסופו של דבר – משיחת מלך המשיח).

חנה זכתה למילוי תפלתה בלידת שמואל, ואחרי שהיא גמלה אותו היא עלתה למקדש למלא את נדרה – להשאיל אותו לה' כל הימים. אז היא מתפללת שוב, תפלת הודיה, והיא פותחת את שירתה במילים "עָלַץ לִבִּי בַּיהֹוָה רָמָה קַרְנִי בַּהוי'"[יח]. חז"ל מלמדים שבפסוק זה שוב יש רמז להמלכת שאול ודוד, כאשר חנה רואה ברוח קדשה שדווקא משיחת דוד היא שתתקיים לעד, ועל כך היא אומרת 'רמה קרני בהוי", 'קרני' ולא פכי"[יט]– במשיחת שאול נאמר "ויקח שמואל את פך השמן"[כ], ומלכותו לא נמשכה, ובמשיחת דוד נאמר "ויקח שמואל את קרן השמן"[כא], ומלכותו נצחית לעולם ועד. הפך והקרן רומזות לשתי המדרגות שבכתר, הפך בחיצוניותו והקרן בפנימיותו (והיינו "רמה קרני", ברוממות אמיתית), והרמז המובהק: פך השמן קרן השמן עולה כתרכתר, רמז לשתי מדרגות הכתר מהן זוכים שאול ודוד בכתרי המלוכה שלהם.

מהו ההבדל בין פך לקרן? פך נעשה מחומר אחר, המתהפך מצורה לצורה, ואילו קרן היא עצם של הבהמה כדרך גידולה (שנוקבים בה חלל אותו ממלאים בשמן). הפך הוא הפכפך ומשתנה, ואליו שייכת עבודת האתהפכא הנעלית, אך עצם הקרן היא דבר עצמי ובלתי משתנה. משיחת שאול בפך מעידה על כך שלמרות מדרגתו הגבוהה הדבר הפיך, ואילו משיחת דוד בקרן מבטאת את היות מלכות דוד ענין עצמי, ולכן גם בלתי משתנה. הבדל זה בין העצמיות של מלכות דוד להפכפכות של מלכות שאול אינו רק בדרך דרוש או רמז, הוא מפורש בכתובים הסמוכים לתיאור המשיחה:

אחרי ששמואל מושח את שאול בפך השמן הוא מתאר לו שרשרת אירועים שיקרו לו בדרכו הביתה, כאות לקיום הנבואה, ואומר לו כי יפגוש חבל נביאים ואזי "וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ הוי' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר"[כב], ובסיום דבריהם נאמר "וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר וַיָּבֹאוּ כָּל הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה בַּיּוֹם הַהוּא"[כג]. לעומת חזקה משולשת זו, של חזרת שער פך במשיחת שאול מלאת המופתים והתהפוכות עד שצלחה עליו רוח ה'[כד], הרי שאצל דוד נאמר מיד, בהמשך ישיר למשיכה בקרן, "וַתִּצְלַח רוּחַ הוי' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה"כא. את הלשון "מהיום ההוא ומעלה" דורשים חז"ל – בפעם היחידה הנוספת בה היא חוזרת בתנ"ך, בתיאור חוק שחוקק דוד המלך עצמו[כה] – כמלמדת על חשיפה מחדש של ענין עתיק יומין[כו] שכבר היה קיים, בניגוד לחידוש שמתחיל רק מרגע זה, "'והלאה' אין כתיב כאן אלא 'ומעלה'"[כז]. כך, רוח ה' שצלחה על דוד ממשיחתו בקרן לא היתה חידוש מהפכני, אלא גילוי רוח מלכותית שפיעמה בו מאז ומעולם, גם אם ללא ידיעתו[כח] – גילוי למפרע, "מהיום ההוא ומעלה", של תכונתו העצמית-הקרנית, תכונת"דוד מלך ישראל חי וקים"[כט] (העולה "ותצלח רוח הוי' אל דוד"[ל]!).

[בלשון החסידות, ההבדל בין התהפכותו של שאול בצליחת רוח ה' עליו לבין צליחת רוח ה' על דוד הוא בין "עצם והתפשטות" ל"העלם וגילוי"[לא]. אצל שאול הרוח מתפשטת ממקור חיצוני לו, משרשה ב(חיצוניות ה)עצם, ולכן ההתפשטות היא גם תהליך שלוקח זמן, ואילו אצל דוד רק מתגלה (פנימיות ועצמיות) העצם שתמיד היה במקומו, וממילא הדבר קורה מיד וללא צורך בשום תהליך. לאור זאת יש להבין גם את שני המאורעות המתוארים בשני הפסוקים הסמוכים – "ותצלח רוח הוי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה" ו"וְרוּחַ הוי' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת הוי'"[לב]. אין המדובר כאן במעבר אותה רוח, שסרה מעם שאול ועברה אל דוד – תיאור כזה שייך לתופעה של עצם והתפשטות, של מעבר ממקום למקום ("תופעה מקומית" בלשון המדע היום) – אלא באירוע שהתרחש בו זמנית ממש בשני קצוות של המציאות ("תופעה לא מקומית"), כאשר התגלתה רוח ה' העצמית של דוד הוברר ממילא עד כמה רוח ה' במדרגה לה זכה שאול היא גילוי זמני והפיך, ומיד סרה רוח זו משאול והפכה לרוח ביעותים הפכפכה.]

הבאת משיח – גילוי העצם היהודי

מה המשמעות המעשית של הבנת ההבדל העמוק הזה בין בית שאול לבית דוד? יש החושבים שבשביל לקרב יהודים לתורה ומצוות צריך 'להפוך להם את הראש'. גם אם יצליחו בכך, ארגוני ופעילי התשובה הפועלים במגמת ההיפוך הזו הם לכל היותר באי הכח הרוחניים של שאול המלך, שמלכותו אינה יציבה[לג]. יתר על כן, אצל שאול המלך מתגלה כי הפיכת האישיות והלב, מלבד שאינם יציבים, הם תהליך מסוכן. הפיכת האישיות מותירה את האדם מתוסכל, כשקוים שהתהפכו באישיותו מודחקים, ובסופו של דבר הוא מועד לשוב ולהתהפך למצבו הראשון, והתהפכות חוזרת זו היא כבר מסוכנת – האדם לא רק מאבד את רוח ה' שסרה ממנו, אלא מוכה ברוח רעה מעם ה'.

לא כן דרכו של דוד המלך וממשיכי דרכו, מורנו הבעל שם טוב וצדיקי החסידות אחריו, באופן ההשפעה שלהם על הזולת וקירוב יהודים לתורה ומצוות. דוד לא משדר שהוא בא 'להפוך את הראש' של יהודי אחר. הוא מעונין רק לגלות את העצם שלו, את הקרן הקיימת בתוכו מאז ומעולם. בחסידות[לד] מתפרשת קרן גם במשמעות של קרן זוית – נקודת אַיִן בה מתחולל מעבר מכיוון אחד לכיוון אחר – אך שינוי הכיוון שמחולל דוד המלך אצל האדם, בנקודת האין של קרן הזוית, הוא רק מכח גילוי האני–אין האמיתי שלו. עבודה באופן זה, הנכונה הן בין האדם לעצמו והן ביחסו לזולתו, שמה דגש על פקיחת העינים וגילוי מחדש של משהו עתיק יומין הקיים לנצח. גם אם מלכות שאול קודמת למלכות דוד, ולפעמים נדמה כי לפני שנחשף עצם הטבע היהודי נדרשת עבודה מלאכותית של היפוך האישיות, הרי שבסופו של דבר בית שאול נועד רק להבליט את החידוש העצום של בית דוד ולגלות כי הוא התכלית האמיתית, תכלית הגילוי ש"אנכי הוי' אלהיך" – "אנכי מי שאנכי", עצמות ה', הוא הוא ה"אלהיך" הטבעי של היהודי (כנודע שאלהים בגימטריא הטבע), ש"היה הוה ויהיה" תמיד.

כמובן, מעבר לדרך קירוב יהודים לתורה ומצוות, הדברים אמורים ביחס לקירוב הציבור לחידוש מלכות ישראל: יש גישה לפיה סוגיא זו היא כולה בגדר חידוש מהפכני, דבר זר למנטאליות של דורנו, וככזו צריך 'למכור' אותה לציבור. יתכן גם מי שחושב שאצלו קיימת מלכות כזו, ועליו רק להביא את זה לציבור החיצוני שצריך 'להפוך את הראש'. אך זו מחשבה חיצונית, במושגים של "עצם והתפשטות", של הבאת חידוש זר ומהפכני למציאות. אבל מי ששייך לרוח מלכות בית דוד מבין כי נקודת המשיח כבר נמצאת ו"דוד מלך ישראל חי וקים" בתוך הלב של כל יהודי, והעבודה ביחס לציבור היא רק קילוף הקליפות והסרת הכיסוי על נקודת העצם שבלב – רק צריך "לפקוח את העינים" ולראות את מלכותו של המשיח[לה]. כשם שקירוב לתורה ומצוות בראש של בית דוד נועד להביא את האנשים להכיר את עצמם, ולחוש ביחס לתורה כי 'זה מה שתמיד חשבתי' ו'זה מה שהכי מתאים לי', כך גם ביחס לגילוי המשיח – המגמה היא לחשוף אצל כל אחד כי זהו המלך אליו הוא ייחל תמיד ועם הנהגתו הוא מזדהה באופן העצמי והאמיתי ביותר. לכן, כאשר תתגלה נקודת העצם יתגלה המשיח בו זמנית בכל העולם (כתופעה לא מקומית), ויתגלה כי רוח ה' הזו התקיימה תמיד, "מהיום ההוא ומעלה".

 [א]. דברים ו, ה (וראה באורך במאמר ד"ה "באתי לגני" הנ"ל).

 [ב]. תו"ח שמות ד"ה "צדקת פרזונו". ד"ה "צדקת פרזונו" י"ט כסלו תרפ"ט. המשך "באתי לגני" ה'שי"ת פי"א (וראה בספר מלך ביפיו במאמר "בזבוז האוצרות").

 [ג]. ראה הוספות לכתר שם טוב השלם (הוצאת קה"ת) אות קיח, ובכ"ד.

 [ד]. שמואל-א טו, כח-כט. המבואר לקמן על פסוק זה מבוסס על ביאורו בהמשך "באתי לגני" של הרבי הריי"צ אות יח ועל מאמרי הרבי מליובאוויטש ד"ה זה בשנים תשכ"ח ותשמ"ח.

 [ה]. ראה ברש"י ורד"ק עה"פ (וראה גם תו"א עב, ג ומאמרי אדמו"ר הזקן ד"ה "זכור את יום השבת" תקס"ט).

 [ו]. שמואל-א טו, יא.

 [ז]. בבא מציעא מד, א.

 [ח]. תניא אגה"ק כ.

 [ט]. הקדמת תקו"ז – "פתח אליהו".

 [י]. שמואל-א ט, ב.

 [יא]. שם י, כג (ושם הוא סימן בעיני העם למלכותו: "…וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְֹאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הוי' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ").

 [יב]. ועל כן עשרת כחות הנפש המודעים כפי שהם מושרשים בפנימיות הכתר נקראים כחות קבועים, נטועים וטבועים –במדרגה שאין בה שינוי, גם כל כחות הנפש הם יציבים ובלתי משתנים.

 [יג]. שמואל-א א, יא.

 [יד]. ברכות לא, ב (וראה באריכות בספר קומי אורי מאמר "מבית שאול לבית דוד").

 [טו]. שם ל, ב.

 [טז]. שמואל-א א, י.

 [יז]. ומבואר כי "ותתפלל על הוי'" היא מדרגה נעלית יותר אפילו מ"אז תתענג על הוי'" (ישעיה נח, יד) – ההתענגות על ה' עולה עד ל"עמק רום", אך התפלה על הוי' נובעת מ"עמק תחת" שבנפש, העולה עוד למעלה מעלה מ"עמק רום" (ובמושגים שנזכרו בהערה יב, התענגות על ה' שרשה ב"רישא דאין", כח התענוג שבכתר, אך התפלה מגיעה עד ל"רישא דלא ידע ולא אתידע", כח האמונה שבכתר, ודוק).

 [יח]. שמואל-א ב, א.

 [יט]. מגילה יד, א (ובכ"ד).

 [כ]. שמואל-א י, א.

 [כא]. שם טז, יג.

 [כב]. שם י, ו.

 [כג]. שם פסוק ט.

 [כד]. ויש לומר כי דווקא מי ששרשו בחיצוניות הכתר זקוק למופתים וגילויי השגחה שונים ומשונים בשביל להשתכנע כי אכן זכה למלכות, שהיא בגדר שינוי בו, בעוד שמי ששרשו בפנימיות הכתר לא זקוק לכל זה, משום שהמלכות אינה שינוי בתוכו אלא רק חשיפת תכונתו העצמית, כמבואר בפנים.

 [כה]. שמואל-א ל, כה: "וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (החוק המדובר הוא חלוקת השלל בין הלוחמים היוצאים לקרב לבין היושבים על הכלים).

 [כו]. שרשו של דוד בפרצוף עתיק יומין בולט בכך שה"ומעלה" האמור בו שייך למושג הימים – "מהיום ההוא ומעלה" – בניגוד לתיאור הגובה של שאול "משכמו ומעלה", הרומז לשרשו בחיצוניות הכתר, פרצוף אריך אנפין, כנ"ל.

 [כז]. בראשית רבה מג, ט (שם מבואר כי את חוק חלוקת השלל למד דוד המלך כבר מאברהם אבינו, שקבע כי ליושבים על הכלים בעת מלחמתו להצלת לוט יש חלק בשלל המלחמה).

 [כח]. כפי שמלך המשיח, ששרשו ב"רישא דלא ידע ולא אתידע", לא יודע מתחילה את עובדת היותו משיח, אך ודאי שזו תכונה עצמית הגנוזה בו מאז ומעולם (וראה מלכות ישראל ח"ב במאמרים "המשיח האמיתי" ו"עקבתא דמשיחא", ובכ"ד). ומעין דוגמה להמחשת תופעה כזו: ב-י שבט תשי"א קבל על עצמו הרבי מליובאוויטש את הנשיאות, אך ודאי כי מדרגה של רבי היא מדרגה עצמית, השייכת לשרש הנשמה, וממילא בתאריך זה רק התגלה כי הרבי היה מאז ומעולם רבי (וביתר שאת החל מהמעבר הנשמתי שהתחולל ב-י שבט תש"י, עם הסתלקות הרבי הריי"צ, עליו התבטא הרבי "נשמתו בי") – עוד בענין זה ראה בספר לב לדעת מאמר "וצדיק יסוד עולם" פ"ב).

 [כט]. ר"ה כה, א.

 [ל]. ורמז חשוב נוסף: "ותצלח רוח הוי'" עולה בת שבע, שם אשתו של דוד (שראויה היתה לו מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה), שהיא היא שרש מלכותו העצמית (וראה דברים עמוקים וחשובים בזה בשכינה ביניהם פ"ה הערה כח – עיי"ש), ועל כן היא אם שלמה, הממשיך את מלכות דוד ומצאצאיו יעמוד מלך המשיח (ודוק שבדרשת "קרני ולא פכי" מדגישה הגמרא כי האמור הוא ב"דוד ושלמה שנמשחו בקרן, נמשכה מלכותם").

 [לא]. ראה לקוטי ביאורים (לרבי הלל מפאריטש זצ"ל) שער היחוד פ"ג.

 [לב]. שמואל-א טז, יד.

 [לג]. בחסידות יש הבחנה בין 'פנימי' העובד את ה' באופן מסודר ובטוח, לבין מי שעובד באופן 'מקיף' ומתהפך תמיד מהקצה אל הקצה (ראה לקו"ד מהדורת לשה"ק ח"א עמ' 73 ואילך, וראה שם גם עמ' 362 ואילך). כך, בלוח "היום יום" ב' אד"ר מפורש כי טעות גמורה לחשוב שעבודת ה' היא 'להפוך את העולם' בפירוק הרים ושיבור סלעים, והאמת היא שכל פעולה קטנה בכוונה אמיתית ופנימית היא העבודה הנדרשת. עם זאת, ידוע כי הרבי תבע "קער א וועלט היינט!" (להפוך את העולם היום!) – כיצד מתיישבים הדברים? לאור האמור בפנים, הפיכת העולם עליה דבר הרבי היא גילוי נקודת העצם שלו. הפיכה כזו אינה הטעיה עצמית וחיצוניות מסוכנת, אלא גילוי מציאות יציבה, פנימית ועצמית של עבודת ה'.

 [לד]. ראה מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים ד"ה "ענין מה בין חסידי וכו'" עמ' שדמ.

 [לה]. שינוי תפיסה זה עומד בשרש השימוש בביטויים כגון "התגלות" על המשיח, ולא בניב השגור בעם ישראל "ביאת המשיח", שנדמה כשם את הדגש על הבאת המשיח ממקום אחר, ולא על גילויו בתוך המציאות. אכן, כמובן שהביטוי השגור בעם ישראל הוא אמת ויציב, אלא שמשמעותו הפנימית שונה – ביאת המשיח אינה במובן של ביאה ממקום אחד למקום אחר, 'יבוא' המשיח מהיכל קן צפור בשמים או משערי רומי בארץ (בסגנון של "עצם והתפשטות"), אלא במובן של ביאה-יחוד של איש ואשה. המשיח, שנקודת העצם שלו קיימת כבר במציאות ועליה רק להתגלות, צריך לבוא ולהתייחד עם המציאות של עם ישראל בכלל ועם נפשו של כל יהודי ויהודי בפרט (ויש לומר כי ביאה זו היא היא היחוד בין דרגת "לא אדם" בה מושרש המשיח לדרגת "אדם" בה נמצאים נתיניו של המלך, וכדלקמן בנספח).