פתיחה

בפעם הקודמת (גליון אדר תשס"ט) התחלנו לעסוק בנושא העצבות והשמחה והתמקדנו בביאור דברי אדמו"ר הזקן בספר התניא "שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש ועצבון הגוף".

בארנו שמה שבאמת משמח אותנו הוא הקשר עם ה' – המגע והגעגוע של הנפש אל מקורה באלקים חיים – ומה שמעציב אותנו הוא התלות בגוף, ההשתעבדות וההתפתות לרדיפה אחר הצלחותיו, הישגיו וסיפוקיו. אמנם הגוף מנסה 'למכור' לנו את התחושה שהעיסוק בצד שלו יביא לנו את השמחה והענג, אך באמת אין זו אלא אשליה ודמיון כוזב שסופה עצב ויאוש.

אבל לאחר שהצלחנו 'לפוצץ את הבועה' ולהראות שהגוף לכשעצמו (כאשר הוא 'בעל-הבית' המכתיב לאדם את מטרותיו וענייניו) סופו רק עיצבון ויאוש – הנה עומדת כעת בפנינו בעיה לא-פחות מטרידה שגם היא מאיימת להפיל אותנו לעמקי העצבות. הפעם מדובר בתחושה שנראית הפוכה לגמרי; האדם אינו שיכור מרדיפה אחרי הגוף ומאווייו, אלא להיפך, הוא מודאג ומוטרד ועצוב ומדוכא ומפוחד וכו' וכו' – מפני שהוא חש היטב את רוב הצרות והדאגות, הסכנות והבעיות, הפחדים והכאבים שהם מנת-חלקו בעולם.

כאן לכאורה לא נוכל לומר לאדם "הכל הבל ורעות רוח" – שהרי באמת החוויה הגופנית אינה מקור שמחה אלא נוטה תמיד אל העצב. אם כן, האם באמת יש מקום לתחושות של סבל ועצבות שלכאורה מגיעות – בשלב זה או אחר – אל כל אדם באשר הוא?

בקיצור: איך מתמודדים עם יסורי העולם הזה ודאגותיו? האם מוצדק להיות מודאג ועצוב בגללם? ואם לא – כיצד ניתן 'להפטר' מן הדאגה והעצבות?

עצה היעוצה וראשית הכל

בספר התניא פרק כו מבאר אדמו"ר הזקן את הצורך לעבוד את ה' בשמחה דוקא, ובתוך דבריו הוא מבאר כיצד ניתן "לטהר את הלב" מכל עצב ודאגה מענייני העולם:

והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא, ואפילו בני חיי ומזוני, מודעת זאת לכל מאמר רז"ל "כשם שמברך על הטובה וכו' [כך מברך על הרעה]", ופירשו בגמרא "לקבולי בשמחה" כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית. כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר…

ודברים מפורשים ונוקבים יותר כתב באגרת-הקודש יא:

ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע. ומי שמתעצב ומתאונן, מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורים וחסר לו איזה טובה, והרי זה ככופר ח"ו. ועל כן הרחיקו מידת העצבות במאד חכמי האמת.

אבל המאמין לא יחוש משום יסורין שבעולם, ובכל ענייני העולם הן ולאו שווים אצלו בהשוואה אמיתית. ומי שאין שווים לו, מראה בעצמו שהוא מערב רב דלגרמייהו עבדין [שלעצמם עושים] ואוהב את עצמו [ורוצה] לצאת מתחת יד ה' ולחיות בחיי עובדי גילולים, בשביל אהבתו את עצמו, ועל כן חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני.

כי זה [אדם כזה] טוב לו ונוח לו שלא נברא. כי עיקר בריאת האדם בעוה"ז הוא בשביל לנסותו בנסיונות אלו ולדעת את אשר בלבבו אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים שהם תאוות הגוף המשתלשלים מסטרא-אחרא ובהם הוא חפץ, או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מאלקים חיים.

זהו אחד הקטעים החריפים בספר התניא כולו, ואולי החריף והנוקב ביותר. אדה"ז אומר לנו כאן שהמבחן של האמונה האמיתית הוא שלא לדאוג ולהתאונן "משום יסורים שבעולם"! מי שנוהג כיהודי – לא יתכן שיהיה מודאג משום דבר בעולם! עליו לנהוג במידת ה'השתוות' – "הן ולאו שוים אצלו", דהיינו שמבחינתו אין שום הבדל האם יהיה עני או עשיר, בריא או חולה, מוצלח או מושפל עד עפר, הכל שווה לגמרי! לכן הוא שמח "בכל עת ושעה", בכל מצב שהוא מצוי בו, כאילו לא חסר לו דבר בעולם!

לעומת זאת, מי שאינו נמצא בדרגה זו, מי שיש לו הבדל כלשהו בין הצדדים והוא מוטרד ומודאג ועצוב בדבר מסויים מענייני העולם הזה, בדאגות של "בני, חיי ומזוני" – הריהו ככופר בה', כאילו שחסרה לו איזו טובה… והוא מראה על עצמו כאילו אינו מזרע ישראל אלא מנשמות הערב-רב! זאת מפני שאדם כזה "אוהב את עצמו" וכוונתו "לגרמייהו", והוא חפץ בתאוות הגוף שנובעות מסטרא-אחרא ואלהים-אחרים, ואינו חפץ בחיים אמיתיים הנובעים ישירות מאת ה'. על אדם כזה נאמר "נוח לו שלא נברא משנברא", והוא נכשל בניסיון העיקרי שלמענו נוצר!

הדברים מתקשרים להדרכה הידועה שלמדנו ממורנו הבעל-שם-טוב, שראשית החינוך היא שלא לפחד משום דבר בעולם. כך ציוה אביו של הבעש"ט את בנו לפני פטירתו "בני, אל תירא מאף אחד ומשום דבר בעולם, רק מפני ה' בלבד"[א]. מי שיש בו יראת ה' טהורה – אינו ירא משום דבר אחר בעולם, וממילא אינו עצוב ואינו מודאג מדבר. בלשון החסידות, יש הרבה "יראות נפולות" בעולם; כשאדם ירא וחושש מעניני העולם, הרי זו מידת היראה שנפלה ממקורה וממקומה הרצוי, והאדם צריך 'להעלות' את היראה הנפולה לשרשה ולדעת שמקומה הראוי הוא רק ביראה מאת ה' יתברך.

דרישה מופרזת?

אולם נראה שאצל רוב האנשים – ובמיוחד אצל מי שלומד את הדברים ברצינות ובמטרה ליישם אותם – דברים חריפים אלו של אדה"ז נתפסים בקריאה ראשונה כמפליאים ביותר. לכאורה זה מדי 'קיצוני', דרישה מוגזמת ומופרזת ביותר, כאילו "גוזמא נקט"…

אנו אומרים לעצמנו: מילא אם היינו מדברים על מעלות הצדיקים ההולכים לפני האלקים, על יחידי סגולה שמגיעים לדרגות גבוהות בעבודת ה' ודבוקים באמונתו – ניחא… אז באמת ניתן להבין, ולפחות להאמין, שיש אנשים שממש חיים בצורה כזו, במידת ה'השתוות' ובהכרה מלאה ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד". אבל כותב המכתב הזה – אדמו"ר הזקן – אינו מדבר אל חבריו הצדיקים, אלא פונה במפורש אל כל אחד ואחת מאתנו ומציב בפניו את הדרישה הזו (כדרכו של אדה"ז שדבריו מכוונים תמיד אל ה'בינוני', דרישה שמופנית אל כל יהודי). ואם לא די בכך, הרי הוא מאשים את כל מי שאינו עומד בדרגה זו, שאינו עובר את 'הרף-הגבוה' הזה, שהוא ככופר בה' וכמו אנשי ה'ערב-רב', ועוד ועוד. עד כדי כך?

ועוד יש לשאול: לכאורה דברים כאלה משיגים את המטרה ההפוכה בדיוק! במקום לעודד את האדם הפשוט, הכורע תחת נטל הדאגה וצרות היום-יום, לנחם אותו ולדבר על לבו – אדה"ז פשוט 'מתקיף חזיתית', ממש 'קוטל בלי רחמים' ומאשים את מי ש'מעיז' להיות מודאג שהוא מתנהג כמו גוי כופר… לכאורה דברים כאלה גורמים רק לעצבות! שהרי הקורא אומר לעצמו: אני כל כך גרוע, כל כך רחוק מהדרישות הללו, אז באמת מה אני שווה?

הגישה החסידית של הרבי

צריך להבין את הגישה של אדמו"ר הזקן. ראשית, כמובן הוא עצמו רואה את האמת הזו בצורה מאוד בהירה, במאה-אחוז. שנית, הוא יודע, ומלמד אותנו, שבכל יהודי נמצאת ההכרה הזו באופן גנוז, אי-שם בתוכו. ועוד הוא יודע, ומלמד אותנו, שבכוחו של כל יהודי להגיע לנקודה הזו ולחיות בפועל על-פיה. וכמובן, אין זו 'המצאה' אלא ביאור וגילוי מחודש של הדברים הנמצאים כבר בדברי חז"ל, שאותם הוא מביא: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה"[ב] והיינו "לקבולינהו[לקבל את הרעה] בשמחה"[ג] – הרי שזו דרישה מכל אדם לקבל בשמחה גם מה שעבורנו נראה כעת כרעה הגדולה ביותר!

ומדוע חשוב לומר את זה? נכון, לפעמים צריך ללטף ולהרגיע, אך לפעמים ההרגעה היא סם-המות. בנושא שלנו, אם אדה"ז היה אומר: 'זה לא נורא אם אתה עצוב ומודאג' וכדו' – הוא היה עושה לנו עוול. מפני שכל יהודי הוא באמת אחד כזה ש"כל מאורעות העולם שווים בעיניו", וגם אם בחיצוניותו ובהכרתו הנוכחית הוא אינו חי בצורה כזו – הרי בפנימיותו קיימת הנקודה הזו. אם בוחרים לטייח ולייפות ולא אומרים את האמת הזו, פירושו של דבר שלא נותנים בו אמון שהוא יכול לנהוג כיהודי אמיתי, וזה עצמו יגרום לו, בסופו של דבר, להיות עצוב יותר.

כלומר, דוקא מפני שאדה"ז כל-כך אוהב את קוראי דבריו, הוא 'נכנס' בהם בצורה כזו חזקה, בבחינת "את אשר יאהב – יוכיח". זוהי דוגמא מצוינת לגישה החסידית שמוכנה לומר דברים נוקבים (אף יותר ממה שנמצא בספרי המוסר), דוקא מפני האהבה הגדולה שהרבי רוחש לחסידיו, ומפני האמון העצום שהוא נותן בהם ויודע את כוחם האמיתי הרבה יותר ממה שהם עצמם יודעים אותו[ד].

הגישה החסידית שלנו

זה ביחס לגישה של הרבי. ומה צריכה להיות הגישה שלנו בהתאם לכך? הרי סוף-סוף בפועל נראה שאנו מרגישים רחוקים מכל זה?

אכן, מי שיודע כיצד לומדים חסידות, כשהוא קורא דברים חריפים ונוקבים כאלו הריהו מתמלא שמחה! ולשמחה מה זו עושה? ראשית, יש לשמוח על כך שיש יהודי כזה כמו אדמו"ר הזקן שיש לואמונה כל כך בהירה וחזקה בה' יתברך, והוא הולך 'עד הסוף' עם האמונה הזו. יש לו את האומץלקבוע את צורת-החשיבה שלו באופן מוחלט בהתאם לאמונה גם כאשר זהו בירור נוקב עד התהום שמביא למסקנות 'קיצוניות'. ולא רק שהוא עצמו חושב כך – אלא הוא גם מרגיש צורך לומר ולכתוב את זה באופן ברור, ליישם את הבירור הזה במציאות, עד כדי כך שהוא גם דורש מאיתנו לחיות כך!

כשקוראים את דברי אדה"ז עם 'חוש' מתאים, רואים שהכותב הוא יהודי כזה שיש לו יראת שמיםעצומה – יראה מה' שאין בה פחד וסלידה אלא כולה יראה של דבקות ורוממות, שלעומתה כל יסורי העולם-הזה הם כקליפת השום.

אם כן, אנו אומרים לעצמנו: אנחנו מרגישים אמנם רחוקים ושפלים, אבל באמת יש צדיק כזה, נשמה ענקית כזו, שחיה בכזה מתח של יראת שמים שדוחה ופוסלת כל יראה אחרת כמחשבת כפירה, ואף מוכנה לומר את זה לנו – שאם אנו דואגים ועצבים הרי אנו כופרים! אם כן, "מה טוב חלקנו"! אשרינו שהקב"ה שתל כאן בעולם נשמות כאלה שבאמת חושבות וחיות באמונה גמורה, הפוך מהחשיבה הפשוטה שלנו שכל-כך מושפעת ממראה העינים החיצוני.

ממרמור לשמחה

ראוי להרחיב עוד מעט בנקודה זו. הרי באמת כל אדם בריא בנפשו רוצה להיות שמח ולא מודאג ועצוב. ממילא, אם מספרים לנו שיש דבר כזה, יש אנשים שחיים ממש בצורה כזו, שאינם דואגים ועצובים כלל משום דבר מענייני העולם (ולא מפני שהם שוטים בעלי חיוך אוילי מעורר רחמים) – הרי התגובה שלנו צריכה להיות "כמה טוב לו, והלוואי שהייתי יכול להיות כמוהו".

ובכל זאת, כשאנו קוראים דברים כמו שכותב אדה"ז על כך ש"אין מה לדאוג בכלל" – התגובה שלנו היא מורכבת יותר. סביר שבתחילה נגיב דוקא בתחושה של דחיה ומרמור שמביאים לידי עצבות. אלא שיש משהו טוב בתגובה הזו מפני שזהו יחס משמעותי. כלומר, האדם אומר לעצמו: מאד הייתי רוצה להיות שמח, אבל אני מכיר את עצמי ואת העולם ויודע ששמחה זה לא דבר פשוט כל כך. יש אמנם רגעים של נחת, אבל כנגד כל רגע כזה יש המון עצבות ודאגה. והנה באים ומנסים לפתור על נקלה את הבעיה הקיומית הזו, ואומרים לי שפשוט הכל טוב ואין מקום לדאגה. אולי יש אנשים שחיים כך, אבל לומר לי שאני יכול וצריך לחיות כך, זה כבר ממש מרגיז, מעצבן ומעציב…

ואף אנו נאמר לאותו פלוני: אם כבר 'זכית' להתרגז, הרי זה סימן מובהק שהדבר חשוב ונוגע לך! אתה באמת רוצה 'לחיות טוב' אלא שאתה עצמך קצת מיואש מזה, אין לך אמון שהדבר אפשרי, ולכן אתה מתעצב כשמציירים לפניך מציאות כזו שלדעתך אינך יכול להגיע אליה בכלל.

אם כן, מה שנותר כעת הוא לשקם את האמון בעצמך. הרי זה נוגע לך וחשוב לך, ועכשיו העיקר שלא תתיאש אלא תתחיל ללכת בעקבות המורה שמלמד אותך וחוזר ומשנן לך שיש דבר כזה, שזה אפשרי וקיים, לא רק אצלו אלא גם אצלך. וכיון שהוא מתכוון לכך ברצינות, כדאי לחשוב פעם נוספת, לצאת מהעצבות הראשונה ולומר: אם כך, באמת יש תקוה! יש מישהו שטוען בשיא-הרצינות, ומתעקש על כך, שיש 'מתכון' לחיים בלי דאגה. ישנם אנשים שחיים בצורה כזו, בתחושה עמוקה ותמידית ש"גם זו לטובה" ו"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" וכל ימיהם הם בשמחה וללא דאגה, עשירים מופלגים השמחים בחלקם. ויתירה מזו, הם טוענים שכל יהודי אמור לחיות כך, מכח אמונתו הטהורה שהיא ירושה בקרבו, "כי לישראל טבע זה לברך על הרעה כמו על הטובה"[ה].

הדרך: תיקון המחשבה

לאחר השלב הזה, עלינו להמשיך בעבודה אישית. גם אנו רוצים לחיות כמו שהרבי אומר, והרי אנו מאמינים לו שהוא מאמין בנו שאנו יכולים לחיות כך. אולם בכדי שנוכל לחיות כך, נדרשת עבודה גדולה של תיקון החשיבה. בכדי להשפיע ולשנות את הנפש שלנו, עלינו לעבוד הרבה על המחשבה שהיא 'לבוש' הנפש (ביטוי פנימי שלה), צריך ללמוד ולעיין, להתבונן ולהפנים, לעמול על תפיסת העולם שלנו ולהרגיל את עצמנו לחשיבה שונה ממה שהורגלנו. אם אני עצוב – סימן שלא הבנתי מספיק את משמעות האמונה. אם אני מודאג וחושש – סימן שלא למדתי מספיק חסידות, שעדיין חכמתי ובינתי ודעתי אינם מלאים כראוי את התוכן הזה, שהראש שלי עדיין מבולבל… כך מתחילים 'לעשות סדר' בחשיבה, וכשעולים על דרך המלך הזו זוהי סיבה נוספת לשמחה.

כמובן, אי אפשר לדלג על השלב הזה של תיקון המחשבה, ורק מתוך תיקון המחשבה תגיע לבסוף גםהחוויה הפנימית המתוקנת. המחשבה המתוקנת (ב'מוחין') תשפיע ותשנה ותעדן את ההרגשות (ה'מידות'). אך מי שירצה לעשות 'קיצור דרך', לקפוץ ולחוש בחוויה פנימית את הדברים הללו מבלי עיבוד מחשבתי, אלא בהתלהבות חיצונית בלבד, הרי זו "דרך קצרה שהיא ארוכה"; הוא יאמר לעצמו 'הרבי אמר שצריך לשמוח אז אהיה שמח', אבל הוא מכריח את עצמו לנהוג כך, וכידוע מי שמכריח עצמו לשמוח בסוף יהיה עצוב…

על האדם 'לצייר' לעצמו היטב במחשבתו את מה שאמר אדמו"ר הזקן, עד שירגיש שהוא 'נמשך' לזה. ככל שהוא ימשך לזה, הוא יהרהר בציור הזה יותר, וככל שיהרהר יותר הציור יקבע יותר בתוך נפשו. הרי הציור הזה נמצא בטבעו אצל כל יהודי, זהו מעין 'שריר רוחני' שצריך לעמול עליו ולפתח אותו, שיהיה פעיל ולא מנוון. ואם נתעקש, נצליח.

בין הצדיק לבינוני

הסברנו, אם כן, שהדרך שלנו להתחיל לעבוד בכיוון שמורה לנו בעל התניא, מתחילה בהתבוננות בעצם העובדה שיש כאן צדיק שכותב את הדברים האלה ומתכוון להם ברצינות כדרישה המופנית לכל אחד ואחת.

ועדיין יש לשאול, האם באמת כל אחד יכול להיות ממש כמו אותם הצדיקים החזקים באמונתם ובבטחונם בה' יתברך והם סמוכים ובטוחים ש"אין רע יורד מלמעלה" והכל אך ורק לטובה?

התשובה היא כן ולא. כל אחד יכול להיות כמו הצדיק אך לא צדיק ממש.

כלומר, כידוע ספר התניא מחלק בין הצדיק לבין האדם הרגיל שנדרש להיות 'בינוני'. ואין הכוונה כאן לבינוני שיש לו כמות שקולה של זכויות ועבירות אלא לבינוני כהגדרה מהותית למי שנתון כל העת במלחמה ומאבק בין היצרים, בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, ובכל עת ורגע הוא בוחר בטוב! לעומתו, הצדיק זכה במתנה משמים של הזדהות גמורה עם הנפש האלוקית, ואינו נתון במלחמה עם היצר המבלבל והמתאוה (יש לו 'צרות' אחרות…). הצדיק הוא עֶבֶד ה' והבינוני צריך להיות עובד ה' – עבד ה' הוא שם-התואר, זוהי מהותו, ואילו עובד ה' הוא אחד שנתון כעת באמצע העבודה, כל ימי חייו הוא עובד ועובד, בלא להרפות לרגע. בפועל, כמו שהצדיק אינו חוטא גם הבינוני אינו חוטא, ובזה הוא כמו הצדיק, אבל בפנים יש הבדל גדול: הצדיק הוא צדיק, "אמרו צדיק כי טוב", והבינוני כל הזמן 'עובד על זה'.

במאמר מוסגר: כשמעמיקים בדברי התניא על הבינוני שנדרש כל העת לבחור בין טוב לרע, להכריע בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, עולה השאלה: ומיהו הבינוני עצמו, מיהו זה שעומד בתווך ובוחר בין הטוב לרע? יש הרבה להאריך בדבר, אולם נראה שהפשט הפשוט הוא שאצל הבינוני לא צריכה להיות מודעות של האישיות כדבר בפני עצמו. הצדיק מזדהה לגמרי עם הטוב, עם הנפש האלוקית, ולכן יש לו אישיות מזוהה ומובחנת, זה הוא. אבל אצל הבינוני, כמה שהוא מחזיק מעמד, הרי מתחת לפני השטח רוחש מאבק תמידי וכל צד מאיים 'לחטוף' את הזהות ולהשתלט עליה. לכן אי אפשר ולא נכון לקבע את הזהות ולעסוק בזה. עכשיו, בעולם הזה, צריך לעבוד כל הזמן, "היום לעשותם", ואסור לעצור ולנסות לסכם 'מי אני ומה אני'. אם תעצור, תיפול. אם תהיה לך מודעות-עצמית – תיפול להיות רשע כי ה'עצמי' שלך יהיה מנותק מה'. העצמיות המוּדעת שלך נתונה כל הזמן תחת מאבקי השליטה של שני הצדדים שבתוכך – ולכן אסור לך לקבע אותה ולהתבונן בה כדבר העומד לעצמו. ויש להאריך בזה.

על כל פנים, בנוגע לעניינו: הצדיק זוכה "להתענג על ה'" ממש, כרבי עקיבא שהיה אומר על כל מה שקורה לו "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד"[ו], וכנחום איש גמזו שהיה אומר "גם זו לטובה"[ז]. "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה"[ח], באמונתו הרבה הוא יודע ובטוח לגמרי "שכל מאורעותיו הם לטובתו, וזאת הבחינה היא מעין עולם הבא"[ט]. כשבאים עליו צרות ויסורים הוא כמובן מבקש רחמים ואינו מקשיח את לבו, אבל לאחר מעשה הוא מצדיק את הדין ומקבל באמונה כל מה שמגיע לו, בהכרה שהכל מאת ה' וזה הדבר הראוי לו ביותר, וכדבריו הנמרצים של ר' מנחם מנדל מויטבסק[י]:

אבל להיות עצב ומיצר ודואג על העבר – מה זה ועל מה זה? כמאמר דוד המלך ע"ה אחרי מות הילד "למה זה אני צם, האוכל להשיבו?"[יא].

אולם ה'בינוני' אינו מצוי במדרגה זו. שהרי, כאמור, הבינוני בכלל לא 'נמצא במדרגה'. הוא רק עובד על זה. הוא שואף למדרגה ומתגעגע לזה, והוא שמח מעצם העובדה שיש מדרגה כזו ויש צדיקים שממחישים אותה בחייהם, אנשי פלא שחייהם מופת ודוגמא לנו. הם זכו למתנה כזו, אך אצלנו זוהי עבודה; בכל צרה וצוקה, בכל נגע ומחלה, בכל דאגה המתעוררת על פרנסה (מזוני) בריאות (חיי) וצער הבנים (בני) – נזכיר לעצמנו, נלמד ונעמיק ונחזור ונשנן שבאמת "הכל לטובה" ושהאמונה האמיתית בה' פירושה "שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה".

אם חלילה נתיאש ונאמר: 'זה לא בשבילי, לאנשים כמוני זה לא שייך. אין לי חשק לזה וזה כבר מעצבן אותי' – הרי נפלנו ממדרגת הבינוני. עלינו להתחזק שוב ושוב, לעבוד ושוב לעבוד על האמונה והבטחון, לחנך את עצמנו לחשוב בצורה נכונה ולא להתיאש כלל. "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"[יב].

מכה מאב רחמן

להשלמת העניין נחזור לעסוק בנקודה אחת שהוזכרה בקצרה. באגרת נוספת פונה אדמו"ר הזקן ב"תוכחת מגולה" אל האנשים שבאים אליו "לשאול בעצה גשמית"[יג], והוא מוכיח אותם על הגישה המוטעית לדברים שיש בהם 'צער הגוף'. ואלו דבריו (אגרת הקדש כב):

אך האמת אגיד לשומעים לי כי אהבה מקלקלת השורה והנה היא כסות עינים שלא לראות האמת מרוב אהבתם לחיי הגוף, ועל כן היטב חרה להם בצער הגוף ח"ו ה' ירחם, ואין יכולין לקבל כלל עד שמעבירם על דעתם לכתת רגליהם מעיר לעיר לשאול עצות מרחוק, ולא שעו אל ה' לשוב אליו ברוח נמוכה והכנעת הגוף לקבל תוכחתו באהבה, כי את אשר יאהב ה' וכו' וכמו אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו, שאין לבן חכם להפוך עורף לנוס למצוא לו עזרה או אפילו מליץ יושר לפני אביו הרחמן והצדיק וחסיד, רק להיות ישר יחזו פנימו עם אביו פנים בפנים לסבול הכאותיו באהבה לטוב לו כל הימים…

גם כאן 'מאשים' אותנו אדה"ז בזה שאנו יותר מדי אוהבים את גופנו ולכן אנו מבקשים למצוא 'פתרון קסם' לכל תחלואיו ומכאוביו. הדגש המיוחד כאן הוא בהתבוננות לשם מה הקב"ה הביא עלי את הצרה הזו:

ראשית הכל, כמובן, יש להאמין שכל מה שבא עלינו הוא בהשגחה פרטית מאת ה'. "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה"[יד]. שנית, ברור שכל מה שה' מביא עלינו הוא, בסופו של דבר, לטובתנו. גם העונשים החמורים ביותר והיסורים הקשים ביותר, הכל נועד לתיקון ולטובה.

אם כן, הצרה הזו והכאב הזה שהתרגשו ובאו עלי הם בודאי "כאב רחמן חכם וצדיק המכה בנו". זו אמנם מכה כואבת, אבל היא נובעת מרחמנות אין-קץ של האב היודע בחכמתו את השיעור המדוייק הנצרך לחינוך הילד לטובתו הגמורה.

וכעת, מהי התגובה הראויה למכה והכאב? אם הבן מבין היטב שהאב מכה אותו מתוך רחמים, חכמה וצדקות – הוא לא ינסה להמלט מן המכה, או להמתיק את הגלולה על-ידי 'מליצי יושר' שונים – כשם שהחולה אינו מנסה לוותר על התרופה שקיבל מאת הרופא המומחה – אלא יקבל את המכה באהבהויפיק ממנה את התכלית הרצויה שהיא "לשוב אליו ברוח נמוכה".

כשבאה לאדם צרה – הרי זהו 'מסר' ישיר מאת ה', ואם הוא מנסה להמלט מהצרה – הרי הוא מפנהעורף לקב"ה! מכאן הבקורת על מי שמנסה בכל מיני דרכים לברוח מהצרה, וגם כשהוא פונה לצדיקים הוא רק שוכח משהו אחד: שמי שהביא עליו את הצרה הזו הוא ה', ושכל זה בעצם לטובתו.

לעומת זאת, אם האדם מכיר בכך שה' נותן לו את הצרה הזו למטרה טובה – זהו מצב נכון של "פנים בפנים" מול ה'; ה' רוצה לדבר איתי דרך המכה הזו, ואני פונה ברצון ומקבל את דברו. כעת, כשהאדם מבין שה' הביא עליו את המחלה, הוא יכול גם להתפלל אל ה' שיסיר ממנו את המחלה, לא מפני שהוא קץ בתוכחת ה', חלילה, אלא מפני שהוא מבין שגם זה חלק מתהליך התיקון הנצרך לו, ההכנעה והתשובה והבקשה.

ולבסוף, כשהאדם יודע להגיב כראוי על הצרות הבאות מאת ה' – הרי הוא "ממתיק את הדין" מיניה-וביה. ככל שהוא אינו בורח מאת ה', אלא פונה אל ה' ומקבל כראוי את תוכחתו – הרי בזה התוכחה כבר מילאה את תפקידה ואז הצרה עצמה נעלמת וכל הדינים מתבטלים. שהרי כאשר האב-הרחמן הבא להכות את בנו רואה שהבן מגיב באופן נכון ואינו מתחמק מן העונש – אפשר כבר לוותר על המכה עצמה, ולהפוך את הפנים הכועסות לחיוך רחב, מחבק ואוהב. זוהי תורת מורנו הבעל שם טוב שכאשר מקבלים את הצרה בשמחה הרי היא מתהפכת לצֹהר מאיר[טו].

[א] ראה בהרחבה בספר 'אור ישראל' למו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א, ח"א עמ' נג ואילך.

[ב] משנה ברכות ט, ה. וראה פירוש הרמב"ם שם.

[ג] ברכות ס, ב. והובא להלכה בכל הפוסקים.

[ד] ראה בהקשר זה במאמרנו 'על רבי ואמונה'.

[ה] לשון השל"ה הקדוש, דרוש לפרשת החודש.

[ו] ברכות ס, ב.

[ז] תענית כא, א. אמנם גם בזה יש חילוקי מדרגות אף בין הצדיקים, ואכמ"ל.

[ח] חבקוק ב, ד.

[ט] לקוטי מוהר"ן תורה ד.

[י] פרי הארץ פרשת מטות מסעי. המשך דבריו שם צטטנו בראש המאמר הקודם.

[יא] שמואל ב' יב, כג.

[יב] תהלים כז, יד.

[יג] ואין כאן המקום לבאר מדוע בכל זאת פונים לצדיק גם בדברים כאלה, בניגוד – לכאורה – לדבריו המפורשים של אדה"ז.

[יד] חולין ז, ב. 'נוקף' פירושו נוגף ופוצע.

[טו] תולדות יעקב יוסף פרשת נח.