נתצו את כללי המשחק – הרב יהודה יפרח

תגובה למתקפה המתוקשרת נגד הספר תורת המלך ומחבריו.

המתקפה המתוקשרת של רבנים כנגד 'תורת המלך' וכנגד מחברו, הרב יצחק שפירא, יוצרת רושם של ויכוח שהוא רחוק מלהיות ענייני. הרי יש על מה לדון ויש איך לדון. הרב יהודה יפרח מלמד במכינה הקדם-צבאית אלישע ובמדרשת שובה ומטפל בדמיון מודרך. המאמר פורסם בעתון מקור ראשון, פרשת נצבים-וילך תש"ע.

רבני הציונות הדתית הליברלית הסירו את הכפפות. העיתונים המגזריים ועלוני השבת של סוף השבוע האחרון נראו כמהלך מתוזמן של סיכול תקשורתי ממוקד למחברי "תורת המלך", ולכל הרבנים שתמכו בהם או בזכות שלהם להביע את דעתם ההלכתית. היה זה מופע של פובלציסטיקה אגרסיבית, מאמרים לוהטים, ומהלומות מילוליות רושפות שחותרות להשיג נוק-אאוט תקשורתי בכל מחיר.

הלן דו"ח מצב (זמני):

הרב יעקב מדן צוטט על ידי חגי סגל כמי שקרא לשרוף את הספר (כך!) ולפסול את הרב יצחק שפירא מלהורות הלכה בציבור. לדברים אלו יש משמעות מרחיקת לכת כשהם יוצאים מפיו של תלמיד חכם במעמדו של הרב מדן, שמכיר היטב את הזיכרון ההיסטורי היהודי של שריפת ספרים. משריפת התלמוד בפריז ב-1242 ועד לשריפת הספרים בברלין ב-1933. הרב מדן מכיר בוודאי גם את דבריו של היינריך היינה במחזה "אלמנסור": "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם".

אך את מצלמות הוידאו של טילי השיוט החכמים ניווטה השלישיה התקשורתית יותר: הרב יובל שרלו, הרב בני לאו והרב יואל בן-נון. הרב לאו שיתק עקרונית כל אפשרות לדיון כשהצהיר ש"עם כותב הספר 'תורת המלך' אין לי דין ודברים. אני משער שאנו מחזיקים ארון ספרים דומה, אך משקפי הראייה שלנו את המציאות מייצרות תורה שונה מן הקצה אל הקצה".

ומדוע אין בכלל על מה לדבר? התשובה היא שמדובר ב"תורה שפורצת משנאה". כלומר, כותבי הספר והרב ליאור שנתן את הסכמתו לספר, בוודאי לא הגיעו למסקנותיהם מתוך עיון הלכתי אותנטי ומתוך בחינה עניינית של המקורות אלא מתוך אמוציות אפלות בלתי נשלטות. הרב לאו מציע גם פרשנות פסיכולוגית וטוען שמה שמניע את הרב ליאור הוא טראומת השואה שחווה בילדותו. אך על פסיכולוגיה נדבר עוד בהמשך.

תחת הכותרת "ופושעים יכשלו בם" הציע הרב יובל שרלו לשחזר את דיני "זקן ממרא". למי שלא מכיר נזכיר שמדובר על חכם שמורה בניגוד להכרעת בית הדין העליון ומוצא בשל כך להורג.

אך מכולם הפליא הרב יואל בן-נון. הרטוריקה שלו הפשיטה את ברי הפלוגתא שלו מתאריהם הרבניים. את כותבי ההסכמות הוא מכנה "ליאור וגינזבורג", כאילו לא מדובר באחד מגדולי הדור שהיה מועמד רציני למשרת דיין בבית הדין העליון [הרב דב ליאור], ובמקובל פנומנלי ותלמיד חכם שהוגדר פעם על ידי ד"ר דניאל שליט כאחד היוצרים הרוחניים המשמעותיים ביותר בדורנו [הרב יצחק גינזבורג]. את הספר הוא מכנה "ספר תועבה" מהסיבה שמחבריו לא פסקו כשיטת החזון איש והרב קוק. כשצריך, אז גם החזון איש שהתנגד לציונות וראה בה הפרה של שלושת השבועות יכול לשמש כעילה לפסילה קטגורית של כל מי שלא צועד בתלם. את שלל המקורות והתימוכין שמובאים בספר הוא מסכם כ"דיון מרושע, פסאודו הלכתי".

המציאות כג'לי

עניינית, בהחלט יש מקום לביקורת על מסקנות ספרו של הרב שפירא. היסטורית, רוב הפוסקים במהלך הדורות התחשבו במציאות ובאילוצים החברתיים הפנימיים והחיצוניים בבואם לפסוק הלכה לציבור, מה שלא תמיד מתרחש בפסיקותיו של הרב שפירא. בשיעורים שלו, למי שיצא לשמוע, הרושם הוא שהמציאות היא חמקמקה, נזילה, מין עוגת ג'לי שמתנודדת הנה והנה מבלי כיוון ותיחום מוגדרים. המטבע הקשה הוא קרן הלייזר הקבועה והשיטתית של ההלכה, שבוקעת אליה מלמעלה ומעצבת אותה על פי תבנית עליונה נעלמת.

אין כאן דיאלוג בין שני קטבים, אין שיח בין עליונים ותחתונים, אלא חומר שמתמסר לגמרי לאצבעותיו המדוייקות של היוצר. קרקע עולם נקבית-פסיבית שממתינה לפקידה של תוכן עליון. את המציאות לא סופרים אלא גואלים, ולכן דעת הקהל, תוצאות הסקרים והדין הבינלאומי לא ממש רלוונטיים בתהליך קבלת ההחלטות.

"תורת המלך" כמובן לא המציא את הפרדיגמה הזו, שרשי התפיסה נעוצים עמוק עמוק במיינסטרים של מחשבת ישראל אך לא כאן המקום להאריך.

אלא שזהו ויכוח תיאולוגי לגיטימי, שתי תפיסות מחשבתיות והלכתיות שמסגלות להתווכח בלהט בבית המדרש ועדיין לחיות בשלום, כתלמידי הלל ושמאי שלא נמנעו מלהינשא אלו לאלו. אם כן מה עורר את הקצף, על מה חרי האף הגדול של הציונות הדתית המתונה?

הבטן הרכה

התשובה היא ש"תורת המלך" נגע בנקודה מאד מאד רגישה, הוא פגע מבלי משים פגיעה אנושה בבטן הרכה של הרבנים הליברלים, בדימוי העצמי הציבורי שלהם.

בתוכנו, לא חידש 'תורת המלך' הרבה. לא צריך להיות תלמיד חכם גדול בכדי לזהות שיש פער מהותי בין מוסר המלחמה היהודי לבין ספר החוקים של בית הדין הבינלאומי בהאג. התנ"ך כולו מדמם: בפרשת האזינו מתאר ה' בתיאור פלסטי שאינו משתמע לשני פנים איך בדיוק הוא הולך להתמודד עם אויבי ישראל: "אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם, אשכיר חיצי מדם וחרבי תאכל בשר, מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב" ; ה' כורת ברית עם פנחס רק בזכות הנקמה האכזרית בזמרי וכזבי: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום".

שאול המלך מאבד את המלוכה רק בגלל שהפר את הציווי הלא הומאני בעליל: "והמתה מאיש עד אשה, מעולל עד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" ; דוד המלך משכיב בשורה את השבויים ממואב ומחסל שני שליש מהם בבחירה סטטיסטית: "וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות"; מסע הכיבושים והטיהורים של יהושע הפך את ארץ ישראל לבית קברות אחד גדול למיעוטים עד ששולמית אלוני דרשה להסיר את ספר יהושע מרשימת הספרים הנלמדים בבתי הספר. ישעיהו מתאר את המלחמה באדום כרמיסת ענבים אקסטטית בגת "ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי". אפשר למלא עמודים רבים נוספים במקורות דומים.

'רוח המפקד' של התנ"ך חלחלה עמוק גם לספרות הפסיקה ולשיח ההלכתי. הרמב"ם, הרמב"ן וכל מי שעסק בהלכות ציבור שרטטו קוד אתי צבאי מינימליסטי המעניק מרחב פעולה כמעט בלתי מוגבל לכוחות הלוחמים. ההגבלות על הלוחמים נוגעות בעיקר בהתנהלות המוסרית האישית המכונה בפסיקה 'טוהר המחנה', וכמעט ואינן נוגעות להתנהלות אל מול אוכלוסית האוייב. למי שרוצה להכיר את הסוגייה לעמקה מומלץ לרכוש את הספר "תורת המלך" [שבינתיים אין להשיג…].

במלחמה מול הטרור של ציר הרשע האיסלמו-פשיסטי אין ספק שהמוסר הזה אפקטיבי הרבה יותר מכל האלטרנטיבות שמציע השמאל, אבל הוא בהחלט אינו עולה בקנה אחד עם ערכי 'האדם הנאור' של אהרון ברק.

יהודית כדמוקרטית

הקונפליקט שבין היהדות והמודרניות נתגלע עוד בימי העלייה השנייה שהחלה בגישושים אחר מקורות השראה תרבותיים מהמסורת היהודית. הפתרון של אחד העם וברל כצנלסון היה פשוט: הם אימצו את מה שהתאים להם ומחקו את מה שלא התאים להם. כשבן גוריון דיבר על "עקרונות המוסר והצדק של נביאי ישראל" הוא התייחס רק לדאגה ליתום ולאלמנה ולא לנבואות הזעם על חילול השבת והעבודה הזרה. "מוסר הנביאים" זוהה לגמרי עם ערכי הליברליזם ההומניסטי המערבי, בדומה למה שעשה מאוחר יותר אהרון ברק למושג "מדינה יהודית ודמוקרטית".

וזהו מוקד הפיצוץ. לרבנים הליברליים חשוב להציג יהדות רכה, מתקדמת ונאורה. חשוב להם להימנע מכל קונפליקט שבין הערכים היהודיים המסורתיים לבין התרבות המערבית הליברלית וההומניסטית. הם לא מסוגלים לשהות בעמדה לעומתית אל מול אדוני 'הארץ' או משתתפי הפורומים העגולים של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אך העמדה הזו גובה מחיר כבד, וכאן אנחנו חוזרים לפסיכולוגיה. אחד המושגים היסודיים בפסיכולוגית המעמקים הוא ארכיטיפ הצל. הפסיכולוגים המתארים את הצל מתייחסים בין השאר ל'צל הפרסונלי' הכולל את הצדדים האפלים, הקשים והנמוכים של הנפש. אצל כולנו בולטת הנטייה לעצום עיניים, לא להתבונן ולא לראות את הצל שבתוכנו, שכן חשיפת הצל כרוכה בתהליך חוויתי קשה ומכאיב. אבל במהלך ההתפתחות האישית ה'אני' אינו יכול להתחמק לאורך זמן ממפגש עם הצל. יתר על כן, לאורך זמן לא תתכן התפתחות אישיותית משמעותית וגיבוש של מוסר אישי יציב ללא תודעת הצל.

ההלכה היהודית מתאפיינת בהתייחסות ישירה ועמידה בלתי אמצעית אל מול הצל ומעניקה לו לגיטימציה, אם כי בהיקף מוגבל. מתוך כך היא מתירה ללוחם לשאת אשת יפת תואר, ולכן גם מושגי הנקמה והענישה הקולקטיבית מונחים אצלה על השולחן ונתפסים כלגיטימיים לכתחילה. מבחינת ההלכה 'הבא להורגך השכם להורגו' – בלי בג"ץ ובלי בצלם. זה נכון אגב גם ברמה האישית, גדולי האחרונים נחלקו ביניהם בשאלה האם חלה מצווה על גואל הדם לנקום את דמו של קרובו ההרוג.

גם כאשר פוסקים כדוגמת הרב קוק והחזון איש קבעו שהלכות אלו אינן ישימות היום, הם לא שללו את העמדה המוסרית העומדת בתשתיתן. הם רק קבעו שהסיטואציה החברתית והפוליטית מונעת באופן זמני את היישום שלהם. בטרמינולוגיה הלכתית הם קבעו שהלכות המלחמה המקוריות הן בבחינת "דחויה" (כלומר תקפים מוסרית אך לא ישימים מעשית) ולא "הותרה" (כלומר לא השתנו במהותן).

הרבנים הליברלים פוחדים מהצל, שכן הוא משקף להם את התהום הפעורה בין התורה שהם לומדים לבין ערכי האליטות של השמאל, הוא מזכיר שהיהדות אינה ככל העמים. אבל כמו בטיפול פסיכולוגי, מי שבורח מן הצל משלם באופן עקיף בריבית קצוצה.

הרבנים הליברליים משלמים פעמיים. פעם אחת מבחינה חינוכית: הנסיון לעצב חזות נאורה בכל מחיר יוצר תורה מלאכותית, סינתטית. התוצר מזכיר קפה נטול קופאין, סבון ללא סבון, קוקה קולה בלי גזים. עולם מוסרי של "דובוני אכפת לי" שמחייכים לכולם ונחמדים לכולם אבל גורמים לצופה לפהק ולהירדם על הכורסה.

הרעלת השיח

בפעם השנייה משלמים הרבנים הליברלים בהרעלת השיח הפנימי של החברה הדתית. הביטויים החריפים של סוף השבוע האחרון לא נשמעו במחוזות השמאל של הציונות הדתית גם אל מול מעשי הנבלה החמורים באמת של השלטונות בימי הגירוש. חשוב לציין שזה לגמרי חד צדדי: ר' איציק שפירא פנה לעמותות השמאל הדתי שהגישו נגדו את התביעה וביקש מהם להיפגש ולהידבר, הם גלגלו אותו מכל המדרגות. יש כאן צד אחד שאומר 'גזורו' וצד שני שלא מוותר על הקשר למרות כל ההכפשות.

הדברים נכתבים מתוך כאב. כמי שמאמין שאמונת חכמים היא אבן יסוד בקיומה והמשכיותה של התורה שבעל פה קשה לי מאד לצאת חוצץ נגד תלמידי חכמים המנהיגים ציבור. אבל לעיתים, המערכת יוצאת מאיזון, ויש הכרח להחזיר את השיח למקומו הטבעי: בין כותלי בית המדרש, ולא בשדות הקטל של הטוקבקיסטים בשכר של הקרן החדשה לישראל.