מאמר המיועד לבחורי ישיבות. פורסם בחוברת הישיבה אדר תש"ע.
נראה שכמעט כל בחור ישיבה מכיר את התופעה שנקראת 'משבר' (במלעיל דייקא…). ודאי יש סוגים רבים של משברים, "אדירים משברי ים", וכל אחד דורש התיחסות מיוחדת. אבל כאן אנו מתכוונים לסוג מסוים ומיוחד של משבר, סוג מצוי ורווח מאד, ומי שעבר אותו יבין מיד על מה אנחנו מדברים.
הבחור שלנו
הבה ונדבר למשל על בחור ישיבה חביב וטוב, אשר נכנס לישיבה והתחיל ללמוד ברצינות. התקופה הראשונה היתה ממש טובה בשבילו: סוף סוף הוא מתחיל לחוש מה זה לימוד אמיתי, הוא מתמיד בסדרים ומעבר להם, נכנס לשיעורים ומסכם בהתלהבות. חותר בים התורה, ובתחושה של סיפוק הוא לומד דף ועוד דף, שעה ועוד שעה. עוד קביעות ועוד קביעות, עוד חברותא ועוד חברותא. גם אם קשה לפעמים, הוא יודע 'למשוך' ומבין שצריך גם להתאמץ, אבל העיקר שבאופן כללי יש לו תחושה של הזדהות עם העולם שהוא נמצא בו; הלימוד והתפילה, יראת-שמים ומידות טובות – ברוך ה' הכל מתקדם. הנה הוא מצא את עצמו, וכעת הוא מוכן לומר בפה מלא "שִבתי בבית ה' כל ימי חיי".
כך עברה לה התקופה הראשונה בטוב ונעימים, וחביבנו נעשה בן-ישיבה לכל דבר. אולם יום בהיר אחד הגיע המשבר. לפתע הוא מרגיש שכאילו אבד לו הטעם בלימוד. הכל נראה מכביד ושומם, וכל מיני מחשבות והרהורים מתחילים למלא את הראש שעד עכשיו היה עסוק רק בסוגיית הגמרא. פתאום קשה לקום בבוקר בהתלהבות, קשה לסיים את ארוחת הבוקר ולרוץ ללימוד, קשה לעזוב את שיחת-החולין בפינת-הקפה ולהצטרף לחברותא שמחכה כבר ליד הגמרא, קשה להקשיב בשיעורים. הכל יבש, חסר-טעם ותפל כל-כך… עד שמישהו אומר לו: אה, אתה כנראה במשבר. והוא אומר לעצמו: אה, כן, אני במשבר.
נו, ומה עכשיו? מה נייעץ לבחור שלנו?
שתי דרכים ראשיות מקובלות ב'עולם הישיבות'. לדרך הראשונה נקרא דרך הלחץ, ולדרך השניה דרך הנחת.
דרך הלחץ
יש מי שיאמר: חביבי, אתה פשוט צריך לעבוד. נכון, קודם היה לך 'כיף' ועכשיו זה יותר קשה, אבל לא הכל נעים בחיים, "אדם לעמל יולד" ואשריך שאתה יכול לעסוק בעמל תורה. אתה פשוט צריך להתחזק, לא לוותר לעצמך, לייצר התלהבות מהלימוד ולהחזיק את העסק גם אם אתה לא נמצא ב'אורות'. עבודה, עבודה, ושוב עבודה. ותדע לך שאם תכריח את עצמך ותתמיד למרות הכל – לבסוף תוכל להביט לאחור ולהודות שזו היתה התקופה היפה בחייך. גם השכר של לימוד התורה הנעשה בצורה כזו הוא גדול במיוחד. הרי כך למדנו בדברי הרמב"ם: "אמרו חכמים דרך רמז 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכן אמר שלמה בחכמתו 'התרפית ביום צרה צר כחכה'. ועוד אמר 'אף חכמתי עמדה לי' – חכמה שלמדתי באף ['אף' היינו כעס, מאמץ וכפייה] היא עמדה לי" (הלכות תלמוד תורה ג, יב). אין מה לעשות, לפעמים אתה צריך קצת להלחיץ את עצמך, להתאמץ ולהתקדם. ותראה את פלוני ואלמוני, גם הם עברו משבר כמוך והיום הם תלמידי חכמים גדולים…
נעצור לרגע את שיחת ההתחזקות הזו, ונשאל באמת ובכנות: האם אכן זו עצה נכונה? – אולי לפעמים. ודאי לא תמיד! אם המשבר הוא רציני ועמוק, אזי דרך ההתחזקות שהוצעה כאן אינה מגיעה ללב הבעיה אלא מנסה להחזיק את חביבנו השבור באמצעים מלאכותיים וחיצוניים יחסית. אתה מרגיש שמשהו כאילו מת בלב שלך – תתעלם מזה, תמשיך קדימה ואל תשקע בדברים בטלים. לכן יתכן מאוד שהבחור לא ירצה בכלל לשמוע לעצה כזו שהוא מרגיש שמשהו יסודי מאוד חסר בה. אבל גם אם יחליט לנסות לעבוד קשה מכאן ולהבא, וגם אם יראה הרבה תוצאות יפות בשטח, הרי מי שמביט מתחת לפני השטח, מי שחופר מעט לעומק, מגלה שיש כאן משהו מאד לא נורמלי. יכול להיות עולם שלם מלא אנשים לחוצים, אנשים המלחיצים את עצמם – ואולי אפילו הם עצמם אינם שמים לב לזה. זהו עולם הנראה מוצלח על-פני השטח, אבל בפנים מקננת תחושה של חוסר נחת, בלב פנימה מסתתרת תחושת ריקנות שלא הצליחה משום מה להתמלא, אלא שאת התחושה הזו מצליחים להשתיק לא-רע על ידי אוירה של 'לימוד'. ללמוד וללמוד עוד ועוד. לעבוד ולעבוד. והנה אני מצליח וטוב לי… האמנם? משהו חסר כאן, אך מהו אותו 'משהו'? וכי משהו חסר בלימוד התורה?! את השאלה הזו נותיר כרגע פתוחה.
דרך הנחת
אך ישנה דרך אחרת לגמרי. יש מי שיבוא ויאמר לבחור שלנו: בוא ואלמד אותך את עובדות החיים. הסתיימה התקופה של התלהבות-הנעורים. אם חשבת שתמיד תוכל להתמיד ולבעור, הגיע הזמן שתנמיך ציפיות. הרי אתה לא יכול להלחיץ את עצמך עוד ועוד, אז תלמד לחיות יותר בנחת. אתה עכשיו מבוגר יותר, מיושב בדעתך, ואתה מבין שאי-אפשר לחיות כל הזמן במתח-גבוה. תתחיל לחיות כמו בן אדם, תלמד קצת להתבטל בלי יותר מדי נקיפות מצפון, ותצמצם את העיסוק בעניני קדושה ותורה לזמנים קצובים ונורמליים.
הבחור ה'מבין' ימשיך ויאמר: נכון, הרבה מן הרבנים, המדריכים, והדוברים הרשמיים של 'עולם הישיבות' יעדיפו להכחיש את קיומה של הדרך הזו, וודאי שלא יסכימו שזו דרך לגיטימית. אבל אם תשאל את הבוגרים המנוסים, אלו שכבר עברו כמה משברים, אלו שהם מפוכחים באמת – הם ידעו לומר לך את האמת שמאחורי כל הסיסמאות: תפסיק לחיות באשליות. אי אפשר לחיות במתח רוחני גבוה כל הזמן, תחליף דיסקט ותתחיל לחיות יותר בנחת. כמובן, אנחנו לא מתכוונים שחלק מהזמן אתה 'דתי' וחלק מהזמן 'לא דתי'. יש מינימום שממנו אתה לא יורד, אבל תשנה את ה'פוקוס' שלך, תהנה קצת מהחיים ותן לתורה את שלה. הרי אתה רואה שעיסוק אינטנסיבי, מתמיד ומאומץ, בעניני קדושה ותורה כל היום וכל הלילה – זה פשוט מתיש אותך ולא מתאים לך. והרי לא יתכן שהקב"ה רוצה ממך משהו שאינו לפי כוחותיך, אז פשוט תתחיל לחיות בצורה אחרת. אתה לא חייב לעזוב את הישיבה, אבל תעזוב את חברתם של הצעירים המתלהבים ותסתגל לאורח חיים רגוע יותר שבו התורה תופסת רק חלק מתשומת הלב שלך…
והאם הדרך הזו היא אמיתית? מי שלא איבד את תחושת האמת יזעק: אבל לא יתכן! היתכן שחיי-קודש זהו דבר שמתאים רק לתקופה קצרה של התלהבות, כמו להבה גדולה בנייר עיתון שסופה לדעוך מהרה… האם התכלית היא לחיות במעין פיצול-אישיות, "חציו לה' וחציו לכם" ולא קרב זה אל זה? האם נגזר על התורה להיות מונחת בקרן זוית, לא מתערבת בחיי החולין ולא מפריעה למרוצתם? האם לא יתכן להיות יהודי בכל רמ"ח ושס"ה, בכל זמן ועת? האם אין שאיפה לשלמות אלא רק הסתגלות לפשרנות ובינוניות?
ובאמת, האם אין דרך שלישית? מהו באמת שורש המשבר ומהו הפיתרון האמיתי? ואולי יש גם דרך שיכולה מלכתחילה להמנע ממשברים שכאלה?
שני השותפים
נעזוב לרגע את עולם הישיבות, וניתן משל דוקא מעולם העסקים.
ראובן ושמעון הם שני חברים טובים, מגיל צעיר הם מכירים זה את זה ומסתדרים מצויין אחד עם השני ובאופן טבעי החליטו לפתוח עסק משותף. בתקופה הראשונה הכל היה מוצלח מאוד, היתה הבנה מלאה ואמון מלא בין השניים והכל דפק כמו שעון. והנה העסק המוצלח הלך וגדל, תפח כמו בצק-שמרים, מחזור הכספים הלך וגדל ובמקום חנות קטנה יש עכשיו לשני החברים רשת חנויות, מחזור כספים ענק ומערכת גדולה של עובדים. לפתע הם נהפכו להיות אנשים אמידים ממש, וגם כל המתרימים של מוסדות הצדקה והתורה כבר מחזרים אחריהם במרץ…
והנה דוקא כאשר העסק כל כך משגשג ופורח, מתחילים להתגלות חיכוכים בין השנים. ראובן מרגיש שמשהו לא זורם טוב ביחסים בינו ובין שמעון. חס ושלום, הוא לא חושד בשמעון, והוא לא חושד ששמעון חושד בו, אבל העניינים כבר לא הולכים למישרין כמו בעבר. כאילו עננה מעיבה על השותפות היפה שהיתה עד כה. מה ניתן לייעץ לראובן?
גם כאן יש לפנינו שתי דרכים:
יש שיאמרו לראובן: כדאי לך להמשיך בכל מחיר. לא מוותרים בקלות על שותפות כזו רווחית. הרי אם תפרדו, תוכלו להפסיד הרבה, תהפכו להיות מתחרים וכל אחד יפגע בשני. נכון שעכשיו יש חיכוכים ואי-נעימויות, אבל שווה לסבול את זה ולהמשיך עם השותפות גם אם זה נעשה בצורה קצת מאולצת ומלאכותית. את המכשולים הקטנים כדאי להדחיק ולהעלים במידת האפשר, העיקר להמשיך בעסק. נשמע לכם מוכר? כן. זה מזכיר את שיחת החיזוק לבחור הישיבה הנמצא במשבר, בנסיון לשכנע אותו להמשיך ב'לחץ'.
ויש שיאמרו לראובן: כך אי אפשר להמשיך. כנראה שהגיע הזמן להעשות הערכה מחדש, לא ללכת על כל הקופה אלא להפריט ולצמצם את השותפות, בחלק להשאר שותפים ובחלק לפתח מסלולים עצמאיים. הרי אי אפשר להמשיך שותפות כאשר מרגישים שהיא נעשית רק במישור החיצוני, מן השפה ולחוץ. אם זה לא הולך כמו עד עכשיו – פשוט צריך לדעת להפסיק ולשנות; לוותר על חלק מהרצונות והחלומות שהיו לכם בהתחלה. היו לכם דמיונות שביחד תהפכו את העולם, ועכשיו הגיע הזמן להתפכח; זה לא כל-כך קל להיות ביחד, כשלכל אחד יש את הדרך שלו והאופי שלו. לכן צריך לרדת מהעץ ולהפסיק את השותפות הטוטלית. מעכשיו תהיו קצת ביחד וקצת לחוד, זה הרבה יותר ריאלי!
גם זה נשמע מוכר. זה מזכיר לנו את הבחור המבוגר ו'בעל-הנסיון' שדבר עם הבחור הנמצא במשבר והסביר לו יפה שזהו זה, נגמרה התקופה היפה בישיבה. השותפות הזו לא מצליחה, והגיע הזמן לשנות ולצייר מחדש את השותפות בצורה רגועה יותר, כאשר אתה צריך לקבל גם מרחב-מחיה אישי…
הדרך השלישית
גם בעולם של החברים בעלי העסקים, נשאל: האם אין דרך שלישית?
יש. יועץ חכם ונבון יאמר לראובן כדברים הבאים: ראשית, נמצא את שורש הבעיה – בבסיס השותפות העסקית והכלכלית שלכם נמצא הקשר האישי ביניכם, חברות כפשוטה. החברות הזו היתה טובה ונעימה עד כאן, אבל כעת היא אינה מספקת. הרי אינכם מעוניינים בשותפות קרה ומחושבת עם מישהו שאינכם מכירים כלל – אלא בשותפות הבנויה על קשר עמוק יותר ומבטאת אותה. בואו וניזכר איך התחיל כל הסיפור: בהתחלה הייתם חברים טובים, ואחר כך, בתור חלק מהחברות, החלטתם לפתוח עסק – כמשהו שמבטא את החברות הזו. לכן בהתחלה הכל היה נחמד ויפה. אבל עכשיו כשמשהו השתבש, צריך לחזור ולבדוק את היחסים; הרי חייב להיות איזה-שהוא יחס והתאמה בין מה שיש בפנים לבין מה שיש בחוץ, בין הקשרים האנושיים והאישיים לבין עולם העסקים.
בשביל ילדים השותפים באוסף הג'ולות החברות ביניכם היתה מספיקה בהחלט, גם בשלבים הראשונים של העסק שהחלטתם לפתוח יחד… אבל חברות כזו אינה מספיק עמוקה בכדי להחזיק ולתת משמעות לקנה-המידה שאתם עוסקים בו עכשיו. לכן דוקא עכשיו הגיע המשבר: כשאתם מרגישים לפתע שמדובר במשהו רציני וגדול באמת, אתם שואלים את עצמכם האם אמנם הקשר בינינו הוא מספיק חזק גם בשביל כזה דבר? ואתם מגלים שלא כל-כך….
– ממש כשם שקשר ילדותי נחמד וחביב אינו יכול להחזיק חברות בין אנשים מבוגרים. כאשר גדלים ומתבגרים, כשעולמו של האדם הולך ומתרחב, הדעת והרגש הולכים ומעמיקים, הולכים ומתעשרים – כבר אי אפשר לקיים קשר רציני רק על יסוד החוויות המשותפות מן העבר, כשהיינו ילדים. עם כל הכבוד לנוסטלגיה – כעת זה לא ממלא את הנפש!
זהו שורש הבעיה. וממילא, נוכל לתת גם את הפתרון: הגיע הזמן להעמיק את הקשר האישישביניכם! אם באמת אתם רוצים לנסות, פשוט תעזבו לרגע את כל מה שנוגע בעסקים ותתחילו לטפח את החברות שלכם, להעמיק ולהעשיר אותה, להרחיב ולגוון. להעמיק עד כדי כך שהחברות תהיה יותר חזקה ויותר חשובה מכל הכסף הגדול שאתם מגלגלים, והשותפות העסקית תחזור להיות רק ביטוי של החברות האישית. חברות קטנה יכולה להחזיק שותפות קטנה, חברות גדולה תוכל להחזיק שותפות גדולה.
ובחזרה לישיבה
ומה כל זה נוגע לבחור הישיבה שלנו?
ובכן, גם עולם התורה הוא שותפות המיוסדת על "קשר אישי" – הקשר בינינו לבין ה' יתברך!
את הקשר הזה צריך לטפח, להעמיק ולהעשיר. כמובן הקשר האמיתי עם ה' נמצא בתורה עצמה, "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", אבל זהו דבר שמצריך עבודה ולא בא מאליו. מי שעסוק רק בלימוד תורה, ורק בצד הנגלה של התורה, עלול למצוא את עצמו מנותק מנותן התורה. כך אמרו חז"ל "על מה אבדה הארץ? …על שלא ברכו בתורה תחילה"[א] – עסקו בתורה, אבל לא ברכו כראוי "ברוך אתה ה' נותן התורה".
לבחור שלנו יש קשר עם ה' יתברך. זה מובן מאליו, הרי הוא לומד בישיבה, הוא מתפלל ומשתדל להקפיד על קיום המצוות. אבל הוא לא טרח לעבוד על הקשר הזה, לפתח וללמוד, להעמיק ולהרחיב. וכך נותר קשר בוסרי, דורך במקום ואינו מתפתח. לעומת זאת, "השותפות העסקית" בפועל הלכה וגדלה, הוא למד עוד ועוד ועוד, התחיל לעסוק בסכומים גדולים – בעוד שהקשר הפנימי נותר כמו שהיה, עזוב ונטוש, לא מעובד ולא מטופח. כאן שורש המשבר! מכאן הרגשת היובש והחסרון; הצדדים החיצוניים יחסית הולכים וגדלים, בעוד שנקודת הלוז הפנימית שצריכה להחיות את כל זה, נותרה קטנה ומסכנה, מיובשת ונעזבת.
אם זהו מקור הבעיה, נוכל להצביע גם על דרך לפתרון. כמו שאמרנו לראובן מעולם העסקים כך נאמר לבחור הישיבה שלנו: תתחיל להשקיע בקשר עם ה'! התורה שלך גדלה ואתה גדל ביחד איתה – זה נהדר, אבל זה מצריך עבודה במקביל על הצדדים הפנימיים, על נשמת התורה, על הקשר בינך לבין ה'.
איך וכיצד עובדים על הקשר הזה? נאמר בקצה הקולמוס: בלימוד פנימיות התורה. הגמרא הקדושה, הש"ס והפוסקים, קדש קדשים הם – אך חייבים לצרף אליהם את לימוד הפנימיות. כמה זעקו חכמי האמת על אלו המייבשים את התורה ח"ו, "ונהר יחרב ויבש". וכבר אמר אחד מן הגדולים: כשעוסקים רק בנגלה של התורה, הקשר עם ה' הוא בנסתר – ורק כשפותחים את עולם הנסתר, אז הקשר עם הקב"ה הוא נגלה[ב]. הגיע הזמן לעסוק בקב"ה בנגלה!
דעת אלקים, אהבת ה' ויראת ה' – כל אלו הם נושאים ללימוד ולהעמקה, לבקיאות ועיון, לעבודה ולמעשה, "הן יראת ה' היא חכמה"[ג]. אם לא נעבוד לפתח את המעיין הזה, את לשד החיים המפריח את כל התורה כולה – תשאר בידינו, חס ושלום, תורה קטנה ויבשה, תורה שאפשר ללמוד אותה מתוך הרבה לחץ, אבל חיים רעננים נעדרים ממנה. רק אם נתחיל לעבוד על השדה הפנימי, נפתח את הקשר עם ה' כדבר הקובע ברכה וחשיבות, כדבר שיש לעבוד עליו, ללמוד ולשמור ולעשות – רק אז נוכל להחיות מן המקור את כל עולמנו.
ובכן, חביבנו: צדק מי שאמר לך שאסור לוותר וצריך להמשיך ולהתקשר בכל עוז אל עולם התורה, וצדק גם מי שאמר שאי אפשר להחזיק משהו לחוץ ומלאכותי לאורך זמן. לא צריך לוותר על החלומות הגדולים, אבל אי אפשר להחזיק אותם באופן מלאכותי בלי התקשרות פנימית. צריך פשוט להגדיל עוד יותר את החלומות, ובעיקר לעבוד על המימד הפנימי שלהם. לדאוג שלא תהיה רק מעטפת חיצונית, רק לבושים וכיסויים, אלא גם פנימיות, ופנימיות של פנימיות. עכשיו, כשאתה גדל ומתבגר, אתה חייב לעמול על הבסיס הפנימי, על הקשר הישיר והגלוי עם רבונו של עולם. כך תוכל להתייחס ללימוד הנגלה כביטוי של הנסתר, כביטוי לעולם מלא של דעת אלקים, אמונה, יראה ואהבת ה', שהרי הקב"ה 'מלביש את עצמו' בכל חלקי התורה, עד לאחרון הסעיפים בשולחן ערוך שכולם אחוזים וקשורים בעץ-החיים.
כמובן, לא חייבים להגיע למשבר בכדי לגלות את זה. צריך להקדים את הרפואה כך שהמכה לא תבוא בכלל. צריך לדעת לעסוק מתחילה גם בצד הפנימי שבתורה, ולא להסתפק בתורה יבשה. כיצד עוסקים בתחום הזה, איך ומה לומדים? נאמר במילה אחת: חסידות! נשמתו של ר' ישראלבעל-שם-טוב ירדה לעולם כדי להחיות את ישראל, כדי להפוך את פנימיות התורה נגישה לכל ומחיה כל נפש (בכך שכל התוכן של הקבלה העמוקה, נשמתא דאורייתא, מתורגם ומקושר לנפש האדם). בתורת החסידות נמצא המפתח כיצד לבוא אל המעיין, "יפוצו מעינותיך חוצה".
ובן אדם יתאמץ בך
ובכל זאת, האם אנו רוצים לומר שמי שילך בדרך זו לא יעבור משברים כלל? האם מובטח שהכל יהיה על מי מנוחות ממש? האם תורה כזו, המחוברת עם הפנימיות, אין בה מהטעם החריף של המאמץ וההתגברות, וכולה רק נופת צופים, חמאה ודבש?
לא. העיסוק בתורה באופן פנימי איננו כה רגוע ושלו. יש בו מהפכים ומאבקים, אבל לא מדובר על מאמץ חיצוני של ללמוד וללמוד וללמוד, למרות שאין חשק ולמרות ולמרות – כמו שתואר בתחילה. כאשר אנחנו מדברים על לימוד פנימי, על חיבור פנימי בין היהודי ובין הקב"ה נותן התורה, אזי גם המאמצים נושאים אופי אחר. לא מדובר בנינוחות מתוקה ושלוה, 'לזרום' ללא מאמץ. אדרבה, מדובר על מאמצים כאלה שלעומתם המאמץ הזה נראה מאד קטן ונח!
על איזה מאמץ אנחנו מדברים עכשיו? על איזה מאמץ נאמר "תורה שלמדתי באף היא עמדה לי"?- על המאמץ הנפשי של היכולת להשתנות כל הזמן! על כך שבכל עת האדם מוכן להעביר על עצמו את הבקורת החריפה ביותר ולומר שכל מה שהיה עד עכשיו "איננו שווה לי". להיות מוכן לשנות בבת אחת תפיסת-עולם והנחות יסוד, לא כך אלא כך. כמו אותו תנא שדרש תילי-תילים על פי שיטת לימוד שלמה, עד שבבת אחת חזר בו מכל השיטה ואמר "כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה"[ד]. זהו תלמיד חכם אמיתי, שאינו נרתע להודות על האמת, בעיקר כלפי עצמו ואח"כ כלפי אחרים. מי שמוכן לשינויים כאלה, מי שמוכן להפוך את הכל ואינו מקובע לתפיסות הקודמות שלו עצמו – הוא זה שיש אצלו התקדמות אמיתית.
כאשר כל המאמץ מרוכז בללמוד וללמוד עוד ועוד, זהו מאמץ יפה אבל יש בו דריכה במקום. הדבר דומה למאמץ של שכיר, המוסיף עוד ועוד שעות עבודה, עוד שעה ועוד משמרת, עד שיהיה ממש "עובד מצטיין", אבל הכל במסגרת הגבולות שנקבעו לו מראש. לעומת זאת, המאמץ שנדרש ממי שעוסק גם בפנימיות התורה דומה למאמץ של בעל-הבית, שצריך להיות מוכן לקבל החלטות, לעמוד על המשמר, לבחון את הקיים, ולהתייגע למצוא כיוונים חדשים.
ובכן, היחס הפנימי אינו משוחרר ממשברים. הוא מוכן מראש למשברים כאלה שהחיצוני אינו מוכן להודות בקיומם, אבל כל משבר כזה אינו שובר אותו, כי הוא לא 'נעול' על תדמית מסויימת שיצר לעצמו, וגם שברון לבו רק מוסיף לו חן וחסד, "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה"[ה].
לסיום רק נוסיף ונלחש לבחור הישיבה שלנו: מי שמקושר לתורה באופן כזה, מקושר בפנימיותו לפנימיות התורה – אזי גם כאשר יצא מן הישיבה ו'יזרק' החוצה אל עולם המעשה, יוכל להמשיך את הקשר העמוק הזה בכל אשר יפנה.
[א] בבא מציעא פה, ב.
[ב] שמענו ממו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א.
[ג] איוב כח, כח. וראה בהקדמת מסילת ישרים.
[ד] פסחים כב, ב.
[ה] תהלים נא, יט.
