מלך ישראל ושלטון העם – הרב יצחק שפירא

שלטון העם על פי ההלכה

דבר ידוע הוא שכל קבוצת יהודים שחיים יחד מחוייבים זה לזה בדברים מסויימים. בשולחן ערוך הוקדש סימן שלם למה שמחוייבים בני העיר זה לזה, הוא סימן קס"ג בחושן משפט (שבא אחרי חיוביהם של בני החצר ושל בני המבוי זה לזה). למשל:

כופין בני העיר זה את זה, לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר; ולבנות להם בית הכנסת; ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה, מן הצבור. הגה: והוא הדין לכל צרכי העיר… וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה… ועל הוצאות שהוציאו לבער מסור, כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה … .

וכיצד מנהלים את ה'קדרא דבי שותפי' הזו? בדרך כלל מונו בקהילות טובי העיר, כמו שמבואר בחו"מ סימן ב:

וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כבית דין הגדול.

אך כיצד בוחרים את טובי העיר? כאשר נוצרת מחלוקת סביב הענין הזה – הציבור יושב כולו יחד ומכריע, כמו שפסק הרמ"א (חו"מ קסג, א):

כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמו, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן…

אם כן אנחנו רואים שכח ההכרעה על ההתנהלות של אנשי העיר נתון לבחירת והחלטת אנשי העיר.

אמנם יש שני תנאים שעל פיהם צריך לנהל את הכרעת הרוב: א. "לא תוכל עליך איש נכרי".ב. שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים. וכפי שנבאר.

"לא תוכל לתת עליך איש נכרי"

פסק הרמב"ם[א]:

אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר "'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"[ב]. ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר "מקרב אחיך תשים עליך מלך" כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.

הרי שאסור למנות גוי לכל שררה ומינוי על ישראל.

מסיבה זו – ברור שאין מקום לגוי בתוך הבחירות וההחלטות של קהילת היהודים על עצמם. אם הגויים שותפים בקהילה – הרי שהם שותפים בהחלטה ובקביעה כיצד ינהלו היהודים את חייהם, וזה בדיוק כמו למנות גוי על אמת המים.

[חשוב לשים לב שאין זה דומה להשתתפות עם גוי במפעל, או לעבודה אצל מעסיק גוי (שגם אז הגוי מחליט החלטות הנוגעות לישראל); כיון ששותפות עם גוי או עבודה אצלו היא דבר שהתחיל ברצונו של השותף או הפועל, וניתן להפסקה בכל עת[ג], ואם כן אין כאן 'שררה'. מה שאין כן בשותפות הציבור, שם כולם מחוייבים זה לזה מבלי שרצו להשתתף בתחילה[ד] ונשארים יחד בלי יכולת חלוקה והיפרדות[ה], ולכן שם החלטות של הציבור הן 'שררה'[ו].]

שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים

בדברי הרמ"א שהובאו לעיל מבואר שכאשר אנו מנהלים מערכת של החלטה על פי הרוב – אנחנו דורשים מהמשתתפים להתחייב שהם אומרים את דעתם לשם שמים. הדבר פשוט מסברא: אנחנו רוצים לקבל החלטות נכונות כראוי ליהודים, והחלטות כאלה נובעות ממחשבות לשם שמים שאינן נגועות באינטרסים זרים[ז].

נסכם: קהילה יהודית מנהלת את חייה על פי החלטת הרוב (שבוחר בדרך כלל מנהיגים, שבעת טובי העיר). אמנם הרוב הזה מורכב מיהודים בלבד, ויהודים אלה אומרים את דעתם לשם שמים.

מצות מינוי מלך

בנוסף לצורך לחיות ביחד כראוי – נצטוינו למנות מלך. כך כתב בספר החינוך[ח]:

שנצטוינו למנות עלינו מלך מישראל יקבצנו כולנו וינהיגנו כחפצו, ועל זה נאמר "שום תשים עליך מלך" וגו', ואמרו בספרי: שום תשים עליך מלך, מצות עשה…

מדיני המצוה… מה שאמרו זכרונם לברכה "שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך", כלומר, שנירא אותו ונאמין לדבריו בכל דבר שלא יצוה כנגד התורה, ונכבדהו בתכלית הכבוד הראוי לבשר ודם, וכל מי שיעבור מצות מלך שהוקם על פי התורה או מורד בשום ענין, הרשות ביד מלך להורגו ואין עליו צד עוון בכך, עד שאמרו זכרונם לברכה[ט] שאוריה נתחייב בנפשו כשאמר בפני דוד 'ואדני יואב', שלא היה לו להזכיר אדנות לשום אדם בפני המלך. ומה שאמרו זכרונם לברכה שרשות ביד המלך לעשות לו דרך באמצע השדות והכרמים, ושהוא יכול לדון בני אדם כפי מה שיראה לו האמת ואפילו בלא עדים ברורים. ומה שאמרו שאין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין נושאין אלמנתו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו ולא בכל כלי תשמישו, וכל זה למעלתו ולכבודו, וכשהוא מת כליו נשרפין לפני מטתו…

כלומר: מצוה עלינו למנות מישהו שיוכל לשלוט ולעשות כחפצו. מותר לו גם לדאוג לעצמו ולכבודו, זאת בשונה מנבחרי הציבור – טובי העיר וכדומה – שעושים רק מעשים שהם לטובת הציבור.

במלים אחרות: יש אחד שהציבור נתן בו אמון, ומכח האמון הזה נתן לו כח לעשות מה שיחפוץ (מלבד ההגבלות של התורה).

האם המלך סותר את נבחרי הציבור?

נבחרי הציבור יכולים את כל חיי הציבור (ולאו דוקא בעיר אחת): הם יכולים להטיל מסים[י], להוציא למלחמה[יא], ולדון בדברים שהם צורך השעה גם לא על פי דיני הראיות הרגילים[יב] [ולפי זה, אנחנו יכולים להקים מדינה (בדומה למשטר דמוקרטי מתוקן) שבה רשויות השלטון פועלות מאותו הכח היסודי של שבעת טובי העיר, ובתנאי שהבוחרים והנבחרים הם יהודים ושיש מחוייבות יסודית "לשם שמים" ולמשפט התורה, כאמור (שלא כמשטר דמוקרטי רגיל)].

אם כן, לכאורה, קיומם של נבחרי הציבור הללו סותר את קיומו של המלך, כי הם תופסים את מקומו. ולפי זה מצות מינוי מלך דורשת את הפסקת תפקודם של טובי הציבור, שהרי הם תופסים את מקומו של המלך ומונעים את קיום המצוה.

אמנם מזה שהתורה מצוה למנות מלך ולא להסתפק בטובי הציבור, אנו רואים שהמצוה אינה רק לדאוג לקיום הציבור – אלא שהציבור מצווים למנות מלך למרות שהם יכולים להסתדר בדרך אחרת של טובי הציבור וכדומה.

על פי זה, אפשר בהחלט לקיים את נבחרי הציבור בכפוף למלך, ואין זה סותר את מצות מינוי מלך. מינוי המלך לא תלוי בכך שקיומו הכרחי ואין דרך להסתדר ולנהל את המציאות בלעדיו (ואף להיפך: ככל שאפשר להסתדר בלעדיו – הבחירה בו נעשית יותר מתוך רצון, ומינויו דוקא טוב יותר). כך יתכן מצב בו המלך הוא השולט ויכול לעשות כחפצו, ותחתיו קיימים טובי הציבור שמטפלים בכל פרטי המציאות (בכפוף לרצונו של המלך).

אמנם לכאורה יש חשש נוסף בקיומם של טובי הציבור, והוא שקיומם כמוקד כח נוסף על המלך יגרום לכך שמלכותו של המלך יותר מעורערת ויותר ניתנת להפסקה. אך גם מצב זה אינו גורע ממצות מינוי מלך. המצוה אינה למנות אחד כזה שישלוט בציבור בעל כורחו. המלך תלוי בהסכמת הציבור, כמו שנפסק ברמב"ם[יג] ובשו"ע[יד]:

במה דברים אמורים [שדינו של המלך דין ומותר לו לקחת מסים]? במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים; אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע, וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין, וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר.

אם כן המצוה היא למנות אחד שהעם רוצים בו, ונותנים בו אמון (ומתוך האמון הזה יש כח של כפיה כלפי חריגים כמו מורד במלכות).

יחסי הכוחות

מבנה כזה של מלכות יוצר מערכת של יחסי כוחות בין שלשה 'גופים': המלך; טובי הציבור; העם.

• העם וטובי הציבור צריכים למנות מלך שהכח מסור בידיו לעשות כרצונו, כיון שיש מצוה בתורה לעשות זאת. הם בוחרים במלך וממנים אותו, ואם רובם לא יתנו בו אמון – הוא לא מלך (והם מצווים למנות מישהו אחר במקומו).
• העם והמלך לא מוכרחים לקיים את טובי הציבור (כי המלך יכול לדאוג למציאות לבד, ואז מתקיימת מצות מינוי מלך וגם הציבור מתקיים כראוי). אמנם יתכן מצב בו טובי הציבור חשובים לקיום היום-יומי; במצב כזה המלך מחויב בקיומם כדי לקיים את הציבור.
• הן המלך והן טובי הציבור זקוקים להסכמת העם כדי להתקיים. אמנם העם חייב לקיים מלך מכח המצוה; וכן חייב לדאוג להנהגה שתדאג לקיומו, ואם לצורך זה זקוקים לטובי הציבור – חייבים למנותם.

[א] הלכות מלכים א, ד. וראה עוד שם ו, א. ואין כאן המקום להאריך בפרטי דין זה.

[ב] דברים יז, טו.

[ג] לגבי שותף ראה בשו"ע חו"מ סימן קעא, ולגבי פועל ראה שם שלג, ג.

[ד] עיין בשו"ע חו"מ קעב, א: "חצר המתחלקת, נותן לכל פתח ד' אמות, והשאר חולקים בשוה… במה דברים אמורים? בשנים שקנו מההפקר, כגון שבנו במקום הפקר, זה בנה לו בית ופתח בו ב' פתחים וזה בנה לו בית ופתח בו פתח אחד, ואחר כך הקיפו אותם עד שנעשה להם לחצר… אבל שנים שקנו או שירשו, קנו וירשו בשוה חלק כחלק, בין בבתים בין בחצר, ולא יטול האחד יותר מחבירו כלום". ובסימנים קסא-קסה, בסימן קע, וברמ"א בקעא סעיף א מופיעים מקרים רבים של מחוייבויות הדדיות שלא נוצרו מהסכם אלא מעצם המציאות של חיים משותפים.

[ה] פשוט שאין אחד מבני העיר יכול לומר: 'תנו לי את חלקי בבית הכנסת או ברחוב, ואפרד מכם', וגם 'גוד או איגוד' אינו יכול לומר. והדבר מבואר בשו"ע חו"מ קעא, יז: "לא נאמר דין גוד או אגוד בד' אמות של פירוק משא, ולא במה שצריכים ליציאה וביאה, ואף על פי שהבתים פתוחים מצד אחד לרשות הרבים, שאין אדם עשוי לפרוק משאו בדרכים לעין כל". וכן מבואר גם ברמ"א שם בסעיף ח. ויש להעיר מכאן על מה שכתב בעמוד הימיני בסוף סימן יב, ואכמ"ל.

[ו] אין זה דומה ל'דינא דמלכותא דינא' שיש למלכי הגויים בחוץ לארץ. זאת מפני ש'דינא דמלכותא' נובע מזה שאנחנו חיים יחד איתם, גם הם צריכים לקיים שם את חייהם ("לא תוהו בראה לשבת יצרה"), ולכן אנחנו צריכים להסתדר יחד ואין לנו יכולת להיפרד מחברתם; לא מינינו אותם – המציאות של קיומם 'מינתה' אותם וממילא הם מחליטים החלטות שאנו כפופים אליהן. אך כאשר אנחנו יכולים ליצור חברה וקהילה משלנו שבה לא שותפים גויים – אין להכניס גוי לחברתנו וכך לאפשר לו להחליט החלטות וממילא להיות בעמדת שררה כלפי ישראל (ובארץ ישראל, שגזולה היא בידם, באמת אין שום היתר ליצור איתם חברה, ולשותפות כזו אין שום תוקף כיון שעל פי ההלכה השותפות והמחוייבות היא רק בין יהודים. ונאריך בזה בע"ה במאמר נפרד).

[ז] והשוה לדברי הרמב"ם על מלך בסוף פרק ד מהלכות מלכים.

[ח] מצוה תצז. והשווה לדברי הרמב"ם בספר המצוות מ"ע קעג.

[ט] שבת נו, א.

[י] כמבואר בסימן קסג שם.

[יא] עיין למשל במנחת שלמה ב, פב יב.

[יב] עיין בשו"ע חו"מ סימן ב.

[יג] סוף פרק ה' מהלכות גזילה ואבידה.

[יד] חו"מ שסט, ב. וידוע מה שנאמר בירושלמי (ראש השנה פ"א ה"א) שדוד המלך שבהיותו בורח מאבשלום לא היה לו דין מלך, וראה פרשת דרכים דרוש יא-יב, ואכמ"ל.