ימי הילדות של משה רבינו הם אב-טיפוס לשנותיו הראשונות של גואל ישראל, הגדל בבית חם ואוהב ומתוך כך מתעורר בדחף אדיר לגאול את העם. תמצית מדברי הרב בהתוועדות ל"ג בעומר תשס"ח. ערך איתיאל גלעדי.
בתיאור ביאת המשיח פותח הרמב"ם "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח…". אחרי שני השלבים של החזרת העם בתשובה ומלחמות ה' נעשה מלך זה "בחזקת שהוא משיח", וכשהוא מצליח בשתי המשימות הללו, וגם "בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי" (ואז עומד לפניו שלב חמישי, של הדרכת העולם כולו בדרך ה', כש"יבואו כל הגוים לשמעו").
אמנם, מהיכן צומח "צמח דוד"? הרמב"ם לא מספר על חיי המשיח לפני שהוא עומד כמלך. מדוע חשוב הדבר? כדי ש"יעמוד מלך" חלה עלינו מצות העמדת מלך, וטרם קיומה אנו עסוקים בשלבים הקודמים. ועוד, כיון שאנו אמונים על כך שגילוי המשיח תלוי בהצמחת ניצוץ משיח שבכל אחד, הרי דווקא השלבים הראשונים של הצמיחה נוגעים במיוחד לכל אחד ואחד (ובפרט בילדות, בה נאמר על כל ילד יהודי: "'אל תגעו במשיחי' – אלו תינוקות של בית רבן").
כהקדמה, נזכיר שהרבי מליובאוויטש מקביל באופן יפהפה את חמשת השלבים המפורשים ברמב"ם לחמש הספירות מתפארת עד מלכות: התפארת היא עמוד התורה, "'והתפארת' זו מתן תורה", כנגד המלך ההוגה בתורה ומחזק את בדקה בכל ישראל. הנצחון במלחמות ה' מכוון כנגד הנצח, כפשוט. על בנין המקדש נאמר "'וההוד' זה בית המקדש". קיבוץ גלויות הוא תפקיד מובהק של היסוד, המקבץ את כל האורות שמעליו ופועל את תיקון הברית בקיבוץ כל הניצוצות הקדושים שנתפזרו בגלות. עבודת האומות את ה' ביחד היא יעוד המלכות – "והיה הוי' למלך על כל הארץ".
גם הקבלה זו 'דורשת' חיפוש של שני שלבים קודמים לעמידת המלך, כנגד החסד והגבורה, עליהם נאמר "'הגדולה' זה מעשה בראשית… 'והגבורה' זו יציאת מצרים". "מעשה בראשית" היינו "ימי בראשית" של המלך, זמן הגדילה שלו (השייך לגדולה-חסד) ו"יציאת מצרים" היא ההתגברות לפרוץ ולצאת מהמצרים לפני מינוי המלך בפועל.
התורה מתארת בפירוט את בית גידולו של משה רבינו, ואת שנות ינקותו ובחרותו, טרם הופיע כגואל ישראל. "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" ויש ללמוד ממשה גם לגבי דמות המשיח ושנות ילדותו ובחרותו קודם עלייתו למלוכה.
בדרך מליצה, הביטוי "יעמוד מלך מבית דוד" מתאר לא רק את יחוס המשיח, אלא גם את הבית בו נולד וגדל. את "בית דוִד" אפשר לקרוא גם כ"בית דוֹד" – בית מלא אהבת דודים בין האיש והאשה, הדוד והרעיה. אחרי מתן תורה דווקא האיש הוא הדוד, המותר באחייניתו, אך בבית עמרם ויוכבד היא היתה הדודה ובוודאי שררה בבית אהבת דודים. ימי הבראשית של המשיח מתאפיינים כימי חסד ואהבה, ימי גידול בבית אוהב (העולהבית דוד), בו סופג הילד את האהבה שמעניקים לו הוריו, וחשוב מכך – מרגיש את האהבה הצנועה הקיימת ביניהם (כאשר הילד קולט באופן לא-מודע את היחסים בין הוריו). אחת ממצוקות דורנו הוא ילדים שלא גדלו על אהבה וחסד, אלא בבתים קשים ונטולי אהבה, וחייהם חסרים את מצע החסד שילד כה זקוק לו בילדותו. מי שחוה ילדות קשה זקוק מאד למשיח, שמסוגל להחדיר אל תוך הגולה את האהבה שינק בילדותו ולהפוך אותה לגאולה (גולה היינו גילוי וחשיפת ריקנות פנימית, מודעות לטראומות ולחסכים של הילדות, ו'זריקת' חוית האהבה המשיחית הופכת וממתיקה את החשיפה והמודעות העצמית הכואבות הללו).
על בסיס החסד והאהבה שבינקות באה גדילה בתורה ובמדות. במשה רבינו נאמר "ויגדל הילד" ואחר כך "ויגדל משה". חז"ל דורשים כי "ויגדל הילד" היינו גדילה בקומה ו"ויגדל משה" היינו התמנותו לתפקיד. ברוחניות, אצל גואל ישראל, הגדילה בקומה היא גדולה בתורה, בקומה הרוחנית. כדי שנער יוכל לעמוד כמלך "הוגה בתורה וכו'" עליו ללמוד ולגדול בתורה, כפשוט. עם זאת, לא די בגדילה זו לבדה – יכול להיות חכם, יודע תורה ולמדן, שעדיין חסר רגישות ואכפתיות. לכך נועדה הגדילה השניה, נטילת המשרה על השכם, כאשר "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלֹתם".
האריז"ל מתאר שני שלבי גדלות – גדלות א' וגדלות ב', המתפרשות כ"ידיעת המציאות" ו"ראית המהות" – וכאן מקור מובהק לכך: בגדילת הילד הראשונה יש ידע רב, אך כדי לראות בסבלות בני ישראל ולחוש את מהות הגלות נדרשת גדילה מסוג נוסף – גדילה במדות וברגישות, גדילה באהבת ישראל, הדוחפת בסופו של דבר לקחת אחריות, לקום ולעשות מעשה (כאשר מיד אחרי "וירא בסבלֹתם" מגיעים ל"ראשית דרכו של גואל ישראל – ויך את המצרי", כמבואר באורך במ"א). אם כן, גדילת המשיח בימי הבראשית שלו מתבססת על גדילה בתורה ולאחריה גדילה באהבת ישראל אכפתית ונוטלת אחריות.
בימי גדילת המשיח, הנולד בבית אוהב וגדל בלימוד תורה ואהבת ישראל, קורנת סביבו אוירת אהבה – הוא אוהב כל יהודי, המשיב לו אהבה "כמים הפנים לפנים", ויש ש'מתאהבים' בו ומתחילים לצייר כי הוא עתיד לצמוח להיות מלך ישראל. אמנם, כשמגיע הזמן למעבר מ"ימי בראשית" ל"יעמוד מלך", כשהאדם מקבל קריאה מן השמים לקום ולמלוך, לקחת אחריות ולפעול במציאות, האוירה מתמלאת דין ויראה-גבורה: מהשמים יש כלפיו תביעה תקיפה ומפחידה (המתגברת בכל יום ומזהירה אותו כי הדור יתום בלעדיו ו"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"); הוא עצמו ירא מהכבוד ובורח ממנו, אך במקביל הבריות מתחילות להתיירא ממנו (כולל בני משפחתו וחבריו הקרובים); יש מי שתוקף אותו על היומרות למלוך ונלחם בו, והזמן גם מתאפיין בנסיונות ומבחנים בהם עליו להתגבר על יצרו. כך אצל משה רבינו: ה' שולח אותו בתוקף, הוא בורח מהכבוד עד לחרון אף ה' בו, אחיו מקבלים אותו כמנהיג שאימתו עליהם, הקשיים והדינים מתגברים עקב פעולותיו ואף יש מבני ישראל המקפידים עליו בשל כך (וכל זה שנים הרבה אחרי נטילת האחריות הראשונה, שהסתיימה במעשה גבורה בהריגת המצרי, גררה כעסים והכריחה את משה לברוח מדין פרעה). במובן מסוים, הקושי הגדול ביותר הוא תחושת המיצר – לימוד התורה ואהבת ישראל מעוררים דחף אדיר לגאול את העם, וכשהאדם נכפה מהשמים לפעול אך מרגיש מוגבל הדחף הזה נמצא בגלות ובמאסר. אכן, "מבית האסורים יצא למלוך" – כשעוברים כדבעי את קשיי הגבורה זוכים ל"יציאת מצרים" שבעקבותיה "יעמוד מלך מבית דוד".
כל האמור במשיח צריך להתבטא אצל כל יהודי, שעליו להצמיח ולגלות את ניצוץ המשיח שבו. טיפוח הדחף המשיחי, לקראת העמדת מלך, צריך להתרכז בגידול בריא ומלא חסד ואהבה, בפרט ובכלל, בתורה ובמדות, ויכולת להתמודד עם תקופת הגבורה והקושי המפרידים בינינו לבין תחלת קיום היעוד המשיחי – יעוד שמתחיל בהעמדת מלך כשר, ממשיך בהיותו בחזקת משיח עד לכך שיזכה להיות משיח ודאי, ובעקבות כך לקיום היעוד "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"!
