מאמר קצר העוסק בשאלה האם מותר לשלטונות המדינה (כל מדינה בעולם) להפלות מיעוטים.
האם מותר למלך או לשלטונות המדינה – כל מדינה בעולם – להפלות מיעוטים?
ההלכה קובעת ש"דינא דמלכותא דינא", לשלטון יש סמכויות ממוניות נרחבות כלפי תושבי המדינה. אך מה קורה למשל כאשר המלך מטיל מס מיוחד רק על אנשי עם מסויים המתגוררים בארצו? האם גם זה בסמכויות דינא דמלכותא?
לכאורה התשובה פשוטה. נפסק בשלחן-ערוך: "כל דין שיחקוק אותו המלך לכל, ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו – אינו גזל. וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל אלא חמס את זה, הרי זה גזל" (חו"מ שסט, ח). "דינא דמלכותא" ולא "חמסנותא דמלכותא".
אולם בהלכה אחרת בשלחן-ערוך נפסק "ואפילו צוה [המלך] שישראל יתן יותר מעכו"ם מכל מקום מקרי דבר קצוב לכל איש" (שם סעיף ה). כלומר, אם המלך מטיל מס מיוחד על יהודים, זה נכלל ב"דינא דמלכותא". אך מדוע? והרי אפליה כזו אינה חק שוה לכל!
ההסבר הוא כזה: לכל מלכות מותר לשמור על ייחודיות וסגנון מסוים. אומה מסוימת שיש לה מלכות-מדינה אינה חייבת לקבל את כל החפץ להצטרף אליה. מותר לקיים מעמד של מיעוטים שמתגוררים כאן אך אינם חלק מהציבור הקבוע במדינה, ואין חובה לנהוג בשויון כלפיהם (עד גבול מסוים).
לדוגמא: לצרפת יש אופי מסוים (כפי שהתקבע בתהליכים היסטוריים) – מותר לצרפתים לשמור על הייחודיות שלהם, ואין הם חייבים לקבל את כל מי הרוצה לגור בארצם כחלק מהעם והמדינה הצרפתית. אם למשל, צרפת סובלת מאוכלוסיה מוסלמית גדלה, מותר לה לנהוג כלפי המיעוט המוסלמי באופן מיוחד, כמו בהטלת מסים מיוחדים, ומותר גם לדאוג לא לאפשר להם להפוך לרוב ולשנות את אופי המדינה. בהקשר זה נזכיר את הכלל הגדול "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת" ועניי משפחתך קודמים לעניים אחרים – וכך גם זכותו של עם אחד לדאוג לעצמו לפני הדאגה לאחרים.
וביחס ליהודים: בארצות נכר, היהודים אינם מתערים ומתערבים בתרבות ובאוכלוסיה המקומית. לכן הם נחשבים מיעוט זר בארץ, וההלכה מכירה בכך שמותר להפלות בינם לבין אנשי המלכות ולחייב אותם במסים גבוהים יותר! זו אינה אפליה שרירותית הנחשבת 'חמסנותא' וגזל, אלא מדיניות לגיטימית של השלטון. אמנם, אם הדבר נובע ממניעים של שנאת-ישראל, הרי זו מלכות רשע והיא ודאי תענש על מעשיה, ובכל זאת דינא-דמלכותא נאמר גם על זה. הוא הדין אם השלטון נוהג בעריצות ומטיל מסים גבוהים ללא צורך על העם שלו – המס הוא חוקי מדינא-דמלכותא, למרות שהמלך אינו נוהג כשורה ויענש על כך שבמקום לדאוג לעמו הוא דואג לעצמו.
כמובן, בארץ-ישראל המצב הוא הפוך: הארץ שייכת ליהודים, וכלפי עמים אחרים אנו רשאים – וצריכים – לנהוג במדיניות מיוחדת לפי הצרכים המיוחדים של העם היהודי. לעם ישראל יש רגישות מיוחדת, יש לו מערכת מיוחדת של מצוות ועליו לנהוג בקדושה מיוחדת הדורשת שמירה מרובה. הערבוב עם עמים אחרים יכול להוות לנו אסון, כמו בנשואי-תערובת וכדו'. לכן קבעה התורה שאין להותיר בקרבנו כאלה שעלולים להזיק לנו, כמו שנאמר "לא ישבו בארצך – פן יחטיאו אותך לי" [ולא התייחסנו כאן לפרטי האיסור של "לא ישבו בארצך", כלפי מי הוא נוהג ובאלו תנאים].
לסיכום: ההלכה מכירה בכך שמותר לעם ולמלכות לשמור על אופי וייחוד מסויימים, ולהתייחס באופן שונה למיעוטים שאינם מתערים ואינם שותפים לסגנון המסויים הזה. היהודים – כאשר אינם בארצם – מהוים תמיד סוג של מיעוט כזה, ורק בארצנו אנחנו בני-המקום ממש.