הגלות האחרונה – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

ארבע מלכויות

אחת החלוקות היסודיות של תולדות עם ישראל היא לארבע גלויות תחת "ארבע מלכויות", אך כאשר פונים למנות מה הן ארבע הגלויות מתקבלת תמונה די 'נזילה': החלוקה הרווחת במדרש[א] היא – גלות בבל, גלות מדי (הכוללת גם את גלות פרס), גלות יון וגלות אדום (או עשו, או רומי, או מלכות הרשעה, או מלכות רביעית – ככינויים השונים במדרשים). חלוקה זו אינה כוללת את הגלות הראשונה, גלות מצרים. בחלק מהמדרשים נחשבת גלות מצרים כגלות הכוללת – "כל הגלויות נקראו על שם מצרים"[ב] (וכיוצא בכך נחשבת ממלכת אשור – או נינוה – לכזו שכל המלכויות-הגלויות נקראו על שמה). במדרשים אחרים[ג] מנויה מצרים ראשונה לחמש גלויות (מצרים, בבל, מדי, יון, אדום). האריז"ל[ד] אף מונה את ארבע הגלויות כך – מצרים-בבל-יון-אדום (כשאת המן – במלכות פרס ומדי – הוא כולל בגלות בבל). במדרשים נוספים[ה] נזכרת בפני עצמה – כגלות אחרונה – גם גלות ישמעאל. מגדיל לעשות המדרש המחלק את ארבע הגלויות הידועות ל"ארבע מלכויות שהן שמונה" – "הרי שמונה שהן ארבעה: בבל וכשדים, מדי ופרס, ויון ומקדון, אדום וישמעאל"[ו].

גילוי תורה בעקבות הגלות

בחסידות[ז] מבואר כי תכליתה של גלות היא גילוי תורה שיבוא אחריה – גילוי תורה כזה ש'יצדיק' את כל הצער והיסורים שקדמו לו ויברר כי הם היו כדאיים לשם גילוי כה נפלא (עד שנזכה לומר "אודך הוי' כי אנפת בי"[ח]). כך, תכלית הגלות הראשונה, גלות מצרים, היתה להגיע אחריה, בזכות הזיכוך שפעלו יסורי הגלות, למתן תורה. כמובן, "זאת התורה לא תהא מוחלפת" ו"עוד פעם מתן תורה לא יהיה" (כמאמר אדמו"ר הזקן), אך כל גלות מביאה בעקבותיה גילוי של ממד חדש בתורה. הבנה זו יוצרת חלוקה חדשה של המלכויות:

במתן תורה, לאחר גלות מצרים, נמסרה לידינו בגלוי בעיקר התורה שבכתב (כשכל שאר ממדי התורה נמסרו למשה, אך נשמרו ברמות שונות של הסתר והעלם).

הגילוי המשמעותי העיקרי אחרי מתן תורה הוא הגילוי, החידוש וההעמקה בתורה שבעל פה – גילוי שהתחולל בעיקר בתקופת בית שני, אחרי גלויות אשור (תוך כדי ימי הבית הראשון) ובבל, פרס ומדי, ובעיקר אחרי גלות יון. במובן זה, נכללות כל הגלויות הללו כמלכות-גלות אחת. בפרטות, מבואר[ט] כי עיקר הגיונה הפנימי של תורה שבעל פה בא מתוך העימות עם מלכות יון ותרבותה השכלתנית (ויודגש כי גלויות אשור-בבל-פרס-מדי נזכרות עדיין בתורה שבכתב, עד ל"סוף כל הנסים"[י] במגילת אסתר, ואילו גלות יון היא הראשונה שהמאבק בה ונס הגאולה ממנה שייכות לחלוטין לתורה שבעל פה[יא]).

הגילוי המשמעותי הבא בתורה הוא גילוי פנימיות התורה, תורת הקבלה והסוד, וגילוי זה בא מתוך הצער של גלות אדום (בה כלולה גם גלות ישמעאל, כפי שהוזכר לעיל ויורחב עוד לקמן). גילוי פנימיות התורה כולל את ספר הזהר, שנכתב בתחלת גלות זו אך נתגלה באמצעיתה, ואחר כך את תורת המקובלים שפסגתה קבלת האריז"ל.

גלות ישראל

ניתן לחשוב כי בימינו אנחנו נתונים עדיין תחת גלות אדום, אך מקובל בשם מורנו הבעל שם טוב כי מזמנו החלה להופיע גלות נוספת – גלות של ישראל בידי ישראל. בדורנו אנו, כשיש ממסד של יהודים שאינו נוהג בדרך התורה והמצוות, ואף נאבק במי שמנסה ללכת בדרך ה', קל להבין מה הכוונה במושג גלות של ישראל ביד ישראל, אך כיצד החלו הדברים בזמן הבעל שם טוב? מימי הבעל שם טוב החלה תנועת ההשכלה הפסולה, שגרמה ליהודים להצטרף לתנועות שונות של רדיפת היהדות ברחבי העולם. בראשיתה התבטאה הגלות בידי יהודים בכך שהגוים התעמרו בישראל על יסוד מסירות והלשנות של יהודים (כדוגמת מאסר אדמו"ר הזקן, וצדיקים נוספים בתקופתו, על ידי הגוים עקב הלשנת יהודים, או בשל ההתנגדות לחסידות או בשל רדיפת ההשכלה את היהדות הנאמנה), בהמשך בכך שיהודים הזיקו ליהודים אחרים בחסות הגוים (כדוגמת מאסר הרבי הריי"צ, ויהודים רבים נוספים בתקופתו, בידי הייבסקציה), ובסופו של דבר הולידה תנועת ההשכלה את תנועת הציונות ואת הקמת המדינה בארץ ישראל. תכליתה של גלות זו היא גילוי תורתו של מלך המשיח, "תורה חדשה מאתי תצא"[יב], שראשיתה עם גילוי תורת החסידות (כשעל גילוי התורה מהגלות תחת יהודים בארץ ישראל נאמר "אמת ['אין אמת אלא תורה'[יג]] מארץ תצמח"[יד]).

קדימת הגלות לגילוי התורה שייכת לסוד של קדימת התהו לתיקון ו"קליפה קדמה לפרי"[טו], ובלשון מורנו הבעל שם טוב לסוד "הרע כסא לטוב"[טז] – שהופעת הטוב באה דווקא על רקע הרע ובזכותו. הבעל שם טוב מסביר כי ההבנה העמוקה שהרע כסא לטוב היא כה מהפכנית עד שיש בה סכנה שהאדם יטעה להכשיר את הרע ולקדש אותו בשל התוצאות החיוביות הנובעות ממנו בסופו של דבר (וככל שמעמיקים בפירושים השונים של "הרע כסאלטוב" מתברר שהקשר בין הרע והטוב הוא הדוק יותר, עד שלפי הפירוש העמוק ביותר הטוב מכוסה וטמון בתוך הרע עצמו[יז]). ענין זה נוגע במיוחד לגלות האחרונה – גלות ישראל תחת יד ישראל. בגלות כזו הזיקה בין הטוב והרע, בין הקליפה והפרי, הדוקה ביותר, וכל המעורבים הם בני אברהם יצחק ויעקב (כשעל פי דרך החסידות אין כלל מקום להבחנה בין "זרע קדש" ו'יהודים אמיתיים' ל"ערב רב" או כל כיוצא בזה, ומובטחנו כי "לא ידח ממנו נדח"[יח], כנודע[יט]), ועל כן גוברת הנטיה להכשיר ואף לקדש את הרע, דהיינו את הממסד שתחתיו אנו כבושים בגלותנו האחרונה.

חם, יפת ושם

עלה כי מבנה ארבע הגלויות-המלכויות בהתבוננות יסודית זו הוא:

• גלות מצרים
• גלות יון
• גלות אדום
• גלות ישראל

ההגיון של חלוקה כזו של שלש הגלויות הראשונות, תחת אומות העולם, יובן טוב יותר דרך התבוננות בשרשי האומות:

הגלות במצרים, ערות הארץ, היא גלות תחת זרעו של חם בן נח. חם היה שטוף בזימה ותועבה וכל דבר רע, עד שאפילו בתבת נח לא נזהר מלשמש את מטתו כנגד מצות ה'[כ], והבירור הראשון של עם ישראל הוא מתוך הקליפה הגסה הזו. העימות עם זרעו של חם והבירור התורני היוצא ממנו נמשך גם עם הכניסה לארץ ישראל, במלחמה בעממי כנען (בנו של חם). [וביחס לגלויות אשור ובבל, יש לומר שהן פחות מזוהות עם אחד מבני נח. אשור הוא מבניו של שם[כא], אך חז"ל אומריםב כי כל הגלויות נקראו על שם אשור ונינוה וההיבט הבין-לאומי מתבטא בכך ש"סנחריב בלבל את האומות"[כב], ובבל – שהיא המשכה הטבעי של ממלכת אשור[כג] – היא מקום הבלילה והערבוב של כל האומות. אכן, אף שנראה כי הכשדים הם מבני שם (מבני כשד[כד]), הרי מלך בבל הראשון הוא נמרוד, מבני חם, ועל שמו נקראת בבל לדורות "ארץ נמרֹד"[כה]. אם כן, יש מקום לשייך את גלות בבל עדיין כ'סניף' לגלות מצרים, ודוק].

הגלות השניה, ממנה מתגלה תורה שבעל פה, היא תחת בני יפת, שתרבותם עדינה ושכלתנית יותר (עד שעליהם נאמר "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[כו]). חז"ל אומרים כי "תירס זה פרס"[כז], ומדי ויון מופיעים בפירוש כבניו של יפת (ובמדרש[כח] אף נאמר שבני יפת זכו למלכות בזכות שיתוף הפעולה של יפת עם שם בכיסוי ערותו של נח). בפרטות, מוסבר[כט]כי עיקר הגילוי החדש של תורה שבעל פה הוא נשיאת ההפכים של "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ל] המנוגדת בתכלית להגיון היוני השולל את קיומו של דבר והפוכו בעת ובעונה אחת. בשביל גילוי נשיאת ההפכים הזו של תורה שבעל פה היתה כדאית כל הגלות תחת בניו של יפת. גלות זו והגילוי שבעקבותיה מגלים את מעלת והבדלת ישראל גם ביחס ליפת, הקרוב יותר לשם, באשר שניהם משתייכים לצד 'המבורך' בין בני נח (ובעקבות הגלות מתגלה ששם מבורך 'בעצם' ואילו יפת מבורך 'במקרה', בלשון בעלי החקירה). [והנה, בעוד שהגאולה ממצרים באה על ידי עבודה של אתכפיא סטרא אחרא, בסוד "כי ברח העם"[לא] כמבואר בתניא[לב], הרי שהגאולה מיפת-יון היא בסוד "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למתקא"[לג] – אז מתקיים "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (המתבטא גם בכך שהתורה הותרה להכתב ביונית[לד]), יון נהפך ל-נוי[לה] , ומבחינת יפת מגיעים לדרגה של "פתי יאמין לכל דבר"[לו] בקדושה[לז], באמונה שלמה בכלל נשיאת ההפכים של "אלו ואלו דברי אלהים חיים"].

הגלות השלישית מתקרבת עוד יותר לעם ישראל, והיא תחת בניו של שם, מזרעו יצא עם ישראל. יתר על כן, עשו – ראש מלכות אדום, מלכות רומי הרשעה – וישמעאל הם אף מזרעם של אברהם ויצחק. כלומר, הגלות השלישית מחוללת את הבירור הפנימי בין ישראל לעמים בתוך זרעו של שם עצמו. מכאן גם מובן מדוע גלות זו נקראת בעיקרה על שם אדום-עשו, וישמעאל נכלל בו – עשו קרוב לישראל עוד יותר מישמעאל, גם בכך שהוא קרוב דור אחד נוסף לעם ישראל, ובעיקר משום שבהגדרתם ההלכתית ישמעאל הוא עבד שאיננו מתייחס אחרי אברהם[לח] ואילו עשו הוא "ישראל מומר"[לט] שנחשב כאח ליעקב אבינו[מ].

חדירת הגלות לתוך עם ישראל עצמו

התבוננות כזו בסדר ההולך ומתקדם של הגלויות הולידה אצל החסידים בעלי ה'חוש' הפנימי – מעין רוח הקדש – את ההבנה הברורה שצריך לבוא גם שלב רביעי, בו יש גלות של יהודים ביד יהודים, הכל לצורך בירור פנימי שיגלה בסופו של דבר בשלמות את התורה החדשה ואת מעלתם הפנימית והאמיתית של עם ישראל. לאידך, מובן מדוע מי שלא חש בראשיתו של תהליך זה נוטה גם שלא לזהות את הבעיתיות והעיוות בממסד של מדינת ישראל שהופיעה בסופו של התהליך (ודוגמה עיקרית לכך אצל חלק מתלמידי הגר"א, שבתחלת הדרך אף היו מי מהם שהשתתפו בהלשנות ורדיפות כנגד החסידות, ה"י).

התבוננות זו גם ממחישה מדוע במובן מסוים יש חפיפה בין הגלות האחרונה לבין גלות אדום, ודמיון פנימי ביניהן בענינים שונים – הגלות ביד יהודים שאינם הולכים בדרך התורה מזכירה את הגלות ביד עשו, שבמקורו הוא יהודי משומד (אלא שאדום היא מלכות גוית, שרק יש לה שרש קדום בעשו, ואילו הגלות ביד יהודים היא ביד כאלה שהם יהודים בפועל – יהודים על פי הלכה, אחרי מתן תורה – ועל כן אצלם בסופו של דבר "לא ידח ממנו נדח", בעוד שדין של ה'קרובים' המשעבדים אותנו מחוץ לעם ישראל נגזר לכליה, "כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון מושיעים"[מא]).

יתר על כן, כשם שמבואר בחסידות[מב] כי יעקב שלח מלאכים אל עשו כדי לומר לו שהוא מוכן לגאולה והוא מצפה לנכונות דומה של עשו לשתף פעולה ולהביא את המשיח, כך סיום הגלות האחרונה תלוי בכך ש'יעקב' שנמצא בגלות בידי 'עשו' היהודי יצליח לעורר אותו בעצמו להשתתף בתהליך הגאולה (בדורנו, אומר הרבי מליובאוויטש[מג], אף עשו עצמו כבר מוכן לגאולה ורוצה לשתף פעולה, אך בעוד שאצל בני עשו די במיעוט המוכנים לשתף פעולה והשאר כלים הרי בבני ישראל זקוקים לשיתוף פעולה של כולם ו'אף יהודי לא ישאר בגלות').

ארבע הגלויות כנגד ארבעת העולמות

לפי המדרש ארבע המלכויות-הגלויות רמוזות, בין השאר, בחלום יעקב ובמלאכים העולים והיורדים בסולם יעקב. על פי המוסבר[מד] שלסולם יעקב ארבע שליבות המכוונות כנגד ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה מתבקש לכוון גם את ארבע הגלויות כנגד ארבעת העולמות.

במחשבה ראשונה, על פי מה שהוסבר ביחס לסדר המתעדן והולך של הגלויות, אפשר להניח שההקבלה היא מלמטה למעלה:

בני חם שייכים לעולם העשיה הנמוך ש"רובו רע" – "אף עשיתיו"[מה] (כאשר "אף" רומז ל"אני פרעה" דקליפת מצרים – ובפרט לשר האופים – ולקליפת הנאוף[מו] של מצרים, ערות הארץ).

בני יפת שייכים לעולם היצירה, כאשר יפייפותו של יפת שייכת לעולם הצורות שעיקרו ספירת התפארת (ואף השכל היוני היה מדע 'איכותי' המבוסס בעיקרו על אסטטיקה, ותפיסת האידיאות של אפלטון היא תפיסת ה"מינים" שבעולם היצירה, כנודע).

בני שם שייכים לעולם הבריאה, עולם השכל. הצדיקים שבבני שם, לפני בירור עם ישראל מתוכם, עסקו בהשכלה אלקית, בבית המדרש של שם ועבר. עיקרה של השכלה זו היינו איך כל דבר נברא – לפי השגת עולם הבריאה – על ידי השם שלו בלשון הקדש[מז]. בהמשך הדורות, בגלות אדום, הדבר מתבטא בשכלתנות של המדע המודרני (שרש הצבע האדום – צבעה של מלכות אדום – הוא בספירת הבינה, "אמא מקננא בכורסיא" בעולם הבריאה). בעוד הגיון יון דומה יותר ל"קל וחומר" (שאדם יכול לדרוש מעצמו, ואינו נדרש למסורת של תורה שבעל פה) הרי שחכמת אדום דומה יותר לגזרה שוה, ליכולת לדמות מילתא למילתא. לכן גם יצר הרע בזמן גלות אדום מכונה (בפרט אצל רבי נחמן מברסלב) "כח המדמה" (ועוד, לפי הקבלת יג המדות שהתורה נדרשת בהן ל-יג מדות הרחמים[מח], אזי הגזרה שוה המשובשת של אדום מכוונת כנגד מדת "רחום" – הנצרות, קליפת אדום, יצאה מעיוות הרחמים, וד"ל).

בני ישראל עצמם הם כבר "אצילי בני ישראל"[מט] שמקור נשמותיהם בעולם האצילות. מבואר כי קליפת האצילות – תחתיה הגלות – עומדת בראש עולם הבריאה. כלומר, היהודים המגלים יהודים אחרים מזדהים הזדהות מלאה עם תרבות אדום (והיינו ה'התיונות' של גלות אדום, כמבואר במ"א). מכאן גם מובן למה גלות ישראל נחשבת בדרך כלל כחלק מגלות אדום, "גלות החל הזה" האחרונה. עולמות בריאה ואצילות – כנגדן גלות אדום וגלות ישראל הנכללת בה – נחשבים "עלמא דאתכסייא", שעל כן בגלותנו האחרונה הקץ מכוסה, "אחרונים… לא נתגלה קיצם"[נ].

אמנם, כל העליה הזו מלמטה למעלה  נכונה מהצד החיצוני, מצד אלו המגלים את ישראל, אך מצד הגולים עצמם – שהם תמיד נשמות ישראל – דווקא ניכרת ירידה ממעלה למטה, בסדר של ירידת הדורות: נשמות דור המדבר, דור דעה, היו נשמות דאצילות. ויתר על כן, בקבלה מבואר כי הגלות במצרים היתה גלות פרצופי זו"נ דאצילות עצמם. נשמות התנאים – שפעלו בימי בית שני, והיו תחת גלות יון ואחריה – הן נשמות דבריאה. נשמות האמוראים והבאים אחריהם (כולל עד דורו של האריז"ל, ועד בכלל, כפי שיתבאר לקמן) – כל מי שחי תחת הגלות השלישית, גלות אדום לסעיפיה – הן נשמות דיצירה. ואילו הנשמות של הדורות האחרונים, דורות עקבתא דמשיחא, הן בכללות נשמות דעשיה (עד שגם ראשי הדור הם בבחינת 'הראש של העקב' – ראש שפועל עם תודעה של עולם העשיה, תודעת "המעשה הוא העיקר"[נא] – וכדלקמן).

הגאולה האחרונה – גאולת תורת המעשה

כמובן, כפי שהוסבר, תכלית כל גלות היא הגילוי שאחריה:

בגלות מצרים גלו פרצופי זו"נ דאצילות והנשמות דאצילות שבעם ישראל, והגאולה הביאה את מתן תורה – עצם גילוי תורת ה' בעולם, היינו גילוי האלקות בעולם, הופעת ה"עליונים" בעולמם של ה"תחתונים"[נב] (עם היכולת לקיים מצוות "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה").

בגלות יון היה השכל היהודי בגלות – גלות הנשמות דבריאה – והגילוי שבעקבותיה הוא גילוי השכל היהודי היחודי שמתבטא בתורה שבעל פה. רבי אייזיק מהומיל אומר כי את האופן בו יהודי לומד גמרא (החל מילדים יהודים בתלמוד תורה) לא יכול לתפוס גם הגוי הגאון ביותר בעולם – זהו סוג אחר לגמרי של שכל.

גלות אדום וישמעאל – המכוונים כנגד הגבורה והחסד של הקליפה – היא בעיקרה גלות לרגש היהודי, לנשמות דיצירה (עולם הרגשות הוא עולם הצבעים, וסתם צבע הוא אדום כמבואר במ"א, ובפרט מעיד הצבע האדום על רגשות התלהבות בוערים). בעקבות גלות זו נתגלתה פנימיות התורה המלמדת את האדם לעבוד את ה' באהבה וביראה פנימיות. כתוב כי יש סגולה לקרוא בזהר הקדוש גם בלי הבנה, משום שיש בדברי הזהר סגולה להוציא את הרגש הטבעי של היהודי, לעורר בו את אהבת ויראת ה'. כך גם מדרשי האגדה – שככלל המקור של רובם הוא אמוראי (מאוחר יותר ממדרשי ההלכה התנאיים) – הם בגדר דברי אגדה "שמושכין לבו של אדם"[נג] המאפשרים לאדם "להכיר את מי שאמר והיה העולם"[נד]. גם כללות צורת הלמוד של המדרש – ושל כל עולם האגדה, עולם פנימיות התורה – בנויה על דימוי מילתא למילתא לפי חכמת הלב (ולאו דווקא על שכל הגיוני או אפילו על גזרה שוה המקובלת איש מפי איש עד משה רבינו[נה], שעל כן "אין מקשין על הדרוש"), תיקון הגיון אדום כנ"ל. גם כתבי האריז"ל – סיום ההתגלות של תורת הקבלה (לפני הופעת החסידות) – עוסקים בתיקון מדות במובנו העמוק (היינו בתיקון שבירת הכלים – שבירת מדות התהו – ובנינן באופן מתוקן). כך אמר הרבי המהר"ש מליובאוויטש כי כתבי האריז"ל הם ספר המוסר שלו.

לפי כל זה, הגלות האחרונה עיקרה גלות לנשמות דעשיה – גלות המעשה – ועיקר הגילוי שבעקבותיה הוא 'תורת המעשה'. ואכן, מובא בספר התניא[נו] כי האריז"ל אמר שבדורות הראשונים – בימי חז"ל – עיקר העבודה היתה לימוד התורה, עבודת השכל היהודי, ואילו בדורותינו אלה, אמר האריז"ל, עיקר העבודה היא התפלה, עבודת הלב היהודי. אמנם, מוסיף אדמו"ר הזקן[נז], כי מאז ירדה עוד כנסת ישראל עד לעקביים – עד לעולם העשיה – ובימינו עיקר העבודה היא צדקה וגמילות חסדים, המעשה היהודי המתוקן. סדר זה של "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[נח] הוא סדר יורד של העולמות בריאה-יצירה-עשיה. [אכן, "נעוץ סופן בתחילתן"[נט], כרמוז בכך שגמילות חסדיםבגימטריא תורה, והן מצטרפות יחד – "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו" אלא צריך לחבר למידה ועשיה, תורה וגמילות חסדים[ס]. "אף עשיתיו" בא לרבות את עולם האצילות – את תורת משיח – דווקא במקום העשיה, בעולם של גמילות חסדים (ובלשון הקבלה: "עולם חסד יבנה" נאמר בעיקר על עולם האצילות, סוד "זכר חסדו", הנבנה מחסד דעתיק שבגלגלתא דאריך, בעוד העולמות התחתונים בי"ע נבנים מגבורה דעתיק שבמו"ס דאריך – בה שרש השמות הקדושים א-ל ש-די א-ל הוי' וא-ל א-דני המאירים בעולמות בי"ע, כנודע – ועל כן במקום החסד מתרבה האצילות, וד"ל)].

הגלות של יהודים בידי יהודים מתייחסת דווקא לממד של "המעשה הוא העיקר". המעשה של עם ישראל כצבור שלם מתבטא בישוב ארץ ישראל, בבנית צבור שמתנהג באופן יהודי בכל אורחות חייו, ובעיקר בקיום מצוות הצבור (שיכולות להתקיים רק בארץ, שרק בה יש לעם ישראל דין צבור) – העמדת מלך, מחית זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה[סא]. הגלות בידי יהודים 'חונקת' את ההתנהגות, ומגבילה את היכולות הכבירות לחולל שינויים מעשיים בעולם (בכל האמצעים הטכנולוגיים הקיימים היום, שתכליתם לשמש את הקדושה כך שבאמצעותם יפעלו פעולות עצומות ויזרזו את ביאת המשיח). הממסד היהודי, ה'חונק' את המעשיות היהודית, אינו מתנגד כל כך ללימוד תורה או לתפלה, ואף לא לקיום המצוות של הפרט ב-ד אמותיו, והוא אף מוכן לתת תקציבים לישיבות ול'תרבות יהודית', אך הוא נאבק בהתערות יהודית בעולם המעשה ובכל פעילות "לתקן עולם במלכות שדי".

אם כן, ההתגלות שצריכה לבוא בעקבות גלות זו, גלות היהודים בידי היהודים, היא דווקא גילוי תורת המעשה, בה מתגלה ההבדלה המוחלטת של ישראל מאומות העולם ומתוך כך האפשרות שלהם להביא גאולת אמת לנו ולעולם כולו. גלות מצרים נסתה 'להעלים' את עצם מציאותו של עם נבחר ואלקי – ובגאולת מצרים התגלתה התורה שמבדילה בין עם ה' לבין שאר האומות. היונים אולי נכונים היו 'להסכים' שיש יחוד נשמתי לעם ישראל, אך שהדבר לא בא לידי ביטוי בכחות הגלויים, ובשכל האובייקטיבי כל האומות שוות[סב], ובעקבות גלות זו התברר והתגלה השכל היהודי היחודי המתבטא בתורה שבעל פה. בני אדום (וישמעאל) מוכנים אולי לקבל שיש 'שכל יהודי' מיוחד, אך הם טוענים שבתחום הרגש כל בני האדם שוים, ובעקבות גלות זו התברר והתגלה הרגש היהודי העמוק והנבדל אותו חושפת פנימיות התורה. הגלות האחרונה, שהיא דווקא בידי יהודים, היא בידי מי שמוכנים לקבל – מתוך הזדהות שלהם עצמם, כיהודים – שיש יחוד יהודי, בנשמה, בשכל וברגש, אבל טוענים שבתחום המעשי, בהתנהלות של עם ומדינה, עלינו להיות "ככל הגוים" (ומתוך כך גם ההתנגדות והרדיפה על כל מי שאומר שיש הבדל בין ישראל לעמים בעולם המעשה, הבדל גופני "בין דם לדם"). בעקבות גלות זו צריך להתברר שגם בתחום הגשמי והנמוך ביותר, תחום המעשה, יש הבדלה מוחלטת בין ישראל לעמים. גם כאן, "נעוץ סופן בתחילתן": ההתחלה העליונה ביותר, סוד עצם האצילות, עצם שרש נשמת ישראל, מתגלה דווקא ביחוד ובבחירת הגוף היהודי[סג] (ודווקא בגלות האחרונה מתברר כי אפילו בין תופסי התורה, מי שמקדש את הממסד הקיים גם נוטה להכחיש את ההבדל בין גוף ישראל הקדוש לגופות או"ה, ר"ל, ואין להאריך בדבר המצער). גילוי זה, של תורת המעשה, הוא המביא את העולם לתכליתו, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[סד], וממילא מביאה גאולה לעולם כולו.

הגאולת מגלות ישראל – לקיחת אחריות

אחד הפסוקים העיקריים המתארים את ארבעת העולמות הוא "כל הנקרא בשמי ולכבודי [היינו עולם האצילות] בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". מבואר כי בתוספת ה"אף" לפני עולם העשיה, "אף עשיתיו", יש שתי משמעויות הפוכות לכאורה: מחד ה"אף" מדגיש את ההפסק בין העולמות העליונים לעשיה, את הסתר האלקות וחרון האף המיוחד שיש בעולם העשיה. מאידך ה"אף" הוא לשון ריבוי, והוא מרבה גילוי אצילות גם בעולם העשיה התחתון (אףר"ת אצילות פה[סה], כלשון המגיד ממעזריטש נ"ע "אצילות איז אויך דא" – אצילות היא גם פה).

בתיאור הגלות האחרונה שתי המשמעויות משתלבות: מחד זו גלות של נשמות דעשיה בידי "אצילי בני ישראל" (היינו שהמגלים הם במדרגת האצילות ביחס לגלויות הקודמות), ומאידך דווקא עובדה זו מרבה חרון אף ועושה את הגלות קשה יותר. דווקא בקליפה ששרשה באצילות קשה יותר להאבק – הרע הדק מתעה ומתעתע, ואף כשמזהים אותו קשה יותר להפטר ממנו (וגם בפשטות, מאבקנו בממסד כאן – ממסד של יהודים שכפרטים הם יקרים ואהובים, ואין לנו רצון להפעיל כנגדם כל אלימות ח"ו – שונה בתכלית ממלחמה בגוים). על ה"אף" הזה, "אף עשיתיו", אמר משה רבינו "יגֹרתי מפני האף"[סו] (מבואר כי ענוותנותו של משה היתה בפני דרא בתראה הנמצא בגלות הקשה ועומד בתלאותיה, וכן ידוע כי חשקו וצפייתו של משה היתה להכנס לארץ בשביל לזכות לממד של "המעשה הוא העיקר" לו אפשר לזכות רק בארץ ישראל, וכאן משתלבים הדברים: משה – נשמה מאצילות שבאצילות, אף למעלה מהאבות שהן נשמות דאצילות – ראה את הקושי של הגלות בידי יהודים, "אף עשיתיו", והשתוקק לגילוי שיבוא בעקבותיה של קיום יהודי מעשי שלם בארץ ישראל).

ההתמודדות עם גלות של יהודים בידי יהודים – בה הדמיון בין המגלה לבין הגולה מגיע לשיאו – היא דווקא דרך הזיהוי כי כאן ההסתר הוא 'מאותו סוג' של המוסתר. כשם שכאשר מזהים כי כל הסתר האלקות הוא "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה" מובן כי "הצמצום לא כפשוטו" וכי אין דבר המסתיר לפני ה', כך התפיסה שהגלות בידי יהודים היא "מיניה וביה" בעם ישראל מאפשרת לפרוץ את גדרי הגלות. ההבנה שגם אם הגוי מיצר לישראל הוא עושה זאת כבא כח של היהודים (כפי שהיה מזמנו של הבעל שם טוב) צריכה להעמיק ולהגיע לכך שכל גלות חיצונית היא באת כח של המעגל הפנימי יותר. כלומר, אותם יהודים ה'חונקים' את היהודים שרוצים להביא לקיום יהודי יחודי בארץ ישראל הם בעצם באי כח של אותם יהודים 'גולים' עצמם. היהודים החיים כ'גולים' צריכים לשאול "מי אשם?" במצב, ולהגיע למסקנה שבמעגל הפנימי ביותר "אני אשם"[סז] (כמאמר השבטים כאשר יוסף אחיהם מתעמר בהם כמלך מצרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו"[סח] – אשמתנו היא שאחינו נעשה מלך מצרים המשתעבד בנו ומגלה אותנו – ואם "אני אשם" אזי בעצם "אני פרעה" המפריע לביאת המשיח). הכרה זו היא לקיחת אחריות (המתקנת אתחרון האף של "אף עשיתיו" שהושלך קודם על האחר) – אם אני אשם, אני גם יכול לתקן את המצב ואין הדבר תלוי אלא בי – המאפשרת לפרוץ את כל מעגלי הגלות החונקים ולהגיע לגילוי ולמימוש מעשי של "תורה חדשה מאתי תצא".

[א] ראה בראשית רבה טז, ד; מב, ב; מד, יז; צט, כ. באריכות ויקרא רבה יג, ה. תנחומא ויצא ב; ויחי יד; תרומה ז; תזריע יא; בהר א. פסיקתא רבתי לג. מכילתא בחדש ט. מדרש תהלים יג. זהר ח"ב רלז, א. זהר חדש יתרו.

[ב] בראשית רבה טז, ד.

[ג] ראה פסיקתא רבתי יד.

[ד] לקו"ת עקב ד"ה "נחש שרף ועקרב וצמאון".

[ה] ראה פרקי דרבי אליעזר פרק כז.

[ו] מדרש תהלים ו.

[ז] ראה תו"א שמות ד"ה "ואלה שמות" וד"ה "קול דודי" (ובכ"ד).

[ח] ישעיה יב, א.

[ט] כך מביא השפ"א בכ"ד בדרושיו לחנוכה על יסוד דברי המהר"ל. ראה גם פסיקתא רבתי ה ותנחומא וירא ה.

[י] יומא כט, א.

[יא] עיין ביומא שם, וראה שפ"א חנוכה תרמ"ז ד"ה "בפסיקתא ובמדרש נשא" ובכ"ד.

[יב] עפ"י ויקרא רבה יג, ג.

[יג] פתיחתא דאיכ"ר ב. ראה ברכות ה, ב.

[יד] תהלים פה, יב.

[טו] וראה באורך מאמר בשם זה בספר וממנה יושע.

[טז] כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אותיות כו ו-קפח.

[יז] ראה תום ודעת מאמר שני השעירים הערה פא, ובכ"ד.

[יח] שמואל-ב יד, יד.

[יט] ראה גם מלכות ישראל ח"א מאמר "תוכחת מגֻלה מאהבה מסֻתרת", ובפרט שם הערה ב.

[כ] סנהדרין קח, ב. בראשית רבה לו, ז. תנחומא בראשית יב.

[כא] בראשית י, כב (אך ראה אבן עזרא שם פסוק יא שכתב כי אשור הוא בן יפת!).

[כב] ברכות כח, א.

[כג] ראה סנהדרין צה, ב.

[כד] בראשית כב, כב.

[כה] מיכה ה, ה.

[כו] בראשית ט, כז.

[כז] יומא י, א (עיי"ש שדרשה זו מובאת להוכיח ש"פרסאי… מיפת קאתו").

[כח] שיר השירים זוטא א (וראה גם תנא דבי אליהו פ"כ).

[כט] ראה באורך במאמרנו "עז כנמר" אודות העזות של "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" שעומדת כנגד קליפת הנמר – מלכות יון בחזון דניאל (דניאל ז, ו). השפ"א בדרושיו לחנוכה עומד בכ"ד על הבטים שונים של מעלת תושבע"פ על חכמת יון האנושית.

[ל] עירובין יג, ג.

[לא] שמות יד, ה.

[לב] פרק לא.

[לג] זהר ח"א ד, א.

[לד] מגילה ט, ב (וראה שפ"א חנוכה תרמ"א ד"ה "ענין הנס דחנוכה").

[לה] כמבואר במ"א בכוונת נרות חנוכה בענין ח הלשונות של יפי.

[לו] משלי יד, טו.

[לז] ראה שמות רבה ג, א.

[לח] ראה אוה"ח הק' בראשית טז, ה (ובכ"ד).

[לט] קידושין יח, א.

[מ] ראה מלאכי א, ב.

[מא] מתוך נוסח הסליחות.

[מב] תו"א פרשת וישלח ד"ה וישלח".

[מג] שיחת פרשת וישלח תשנ"ב.

[מד] על יסוד דברי הזהר (ח"ג רסו, א) שהסולם הוא התפלה, ומבנה התפלה מכוון כנגד ארבעת העולמות, כנודע.

[מה] ישעיה מג, ז.

[מו] ראה במדבר רבה י, ב ש"לא תנאף" היינו "לא תהנה האף ממך" ובמכילתא דרשב"י יתרו יד "לא תהנה לאף".

[מז] ראה תניא שער היחוד והאמונה.

[מח] אור תורה בהעלותך אות קלז.

[מט] שמות כד, יא.

[נ] יומא ט, ב.

[נא] אבות פ"א מי"ז.

[נב] ראה שמות רבה יב, ג.

[נג] ראה חגיגה יד, א.

[נד] ילקוט שמעוני דברים רמז תתעג.

[נה] אך ראה בהקדמת המאמר "כיונים אל ארֻבֹתיהם" במעין גנים ח"א.

[נו] קונטרס אחרון ד"ה "להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה" (וכן בסיום קו"א).

[נז] תניא אגרת הקדש ט.

[נח] אבות פ"א מ"ב.

[נט] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[ס] יבמות קט, ב.

[סא] וראה בכל זה באריכות בסדרת הספרים מלכות ישראל.

[סב] כמבואר בנר מצוה למהר"ל, וראה שפ"א לחנוכה תרמ"ב-תרמ"ג ד"ה "איתא במדרש ואת השפן"; תרמ"ד ד"ה "ובפסיקתא לחנוכה".

[סג] ראה תניא פמ"ט ובעיקר האחרון במאמר "עיקרי האמונה של פנימיות התורה" בספר אמונה ומודעות.

[סד] ראה תנחומא נשא טז.

[סה] ובדרך רמז: בהתבוננות בגלויות מלמטה למעלה הוזכר כי "אף" היינו "אני פרעה" ובהתבוננות ממעלה למטה מוסבר כי "אף" היינו "אצילות פה". אני פרעה אצילות פה בגימטריאמצרים יון אדום ישראל, כללות ד הגלויות המבוארות כאן, והכל עולה אמונת ישראל, היינו שכל הגלויות נועדו כדי לברר ולגלות בשלמות את אמונת ישראל.

[סו] דברים ט, יט.

[סז] כמבואר במאמר "מי אשם" בספר קומי אורי, עיי"ש.

[סח] בראשית מב, כא.