ביאורים לסוגיא הפותחת את הפרק – מתחילת הפרק עד סוף סוגיית חרדל (עד דף יט). סיכום מתוך הלימוד בישיבה בזמן חורף תש"ע. ערכו: אביחי אביעזר ויוסף פלאי. לא מוגה.
שיעור ראשון: מהלך הסוגיא עם נקודות מיוחדות בתוס', עד סוגיית חרדל
הקדמה
מחלוקת תנאים יסודית עומדת ברקע של כל הפרק, היא מחלוקת חכמים ור' יוסי לגבי אילן ובור, במשנה דף כה,ב. ובגמרא שם נפסקה הלכה כר' יוסי שמותר לטעת אילן סמוך לשדה חברו אע"פ שאח"כ האילן יזיק לבור של חברו.
בגמרא שם וכן בדף כב,ב נאמר שר' יוסי מודה בדבר שהוא 'גירי דיליה'. ולכן המשנה שמרחיקים את הסולם מן השובך (כב,ב) היא גם לפי ר' יוסי, כי אם הנמיה תקפוץ בשעה שהוא אוחז בסולם הרי זה גיריה דיליה.
ומחלוקת ראשונים בדבר: רש"י כתב שודאי הרבה דברים בפרק אינם כדעת ר' יוסי. ונראה שלדעתו 'גירי דיליה' זה רק אם בשעת הנזק יש שותפות של גוף האדם (כמו שהוא אוחז בסולם. וראה במיוחד רש"י בבבא מציעא קיז, א). ולכן בסמיכת גפת וזבל לכותל חברו וכדו' יתיר ר' יוסי. אך רוב הראשונים חולקים וסוברים שבכל הפרק ר' יוסי מודה, כי תמיד זה גירי – ראה למשל תוס', רא"ש ורמב"ן בדף כב, ב.
א. בירור לשון המשנה "פתח בבור וסיים בכותל". והמסקנה "מכותל בורו שנינו" ונפק"מ למקח וממכר.
חילוקי גירסאות בין רש"י לתוס'. לפי רש"י, אחרי שאומרים "מכותל בורו שנינו" מקשים "ולתני אא"כ הרחיק מבורו". ולפי תוס' לא מקשים כך, כי אם היה כתוב "מבורו" היינו חושבים שההרחקה בסך הכל היא 3 טפחים. [בבירור דברי רש"י ראה רמב"ן שנביא לקמן]
ב. מחלוקת אביי ורבא, שתי לישנות, והשוואה למח' רבנן ור' יוסי.
* האם 'כל מרא ומרא' שווה למושג גירי דיליה? מהתוס' הראשון בפרק (על המשנה) רואים שיש זהות בין הדברים. ובכל זאת נראה שזה לא שווה לגמרי (שאם לא כן, מדוע הגמ' לא השתמשה כאן באותה לשון?), ודוק.
* הרשב"א בתוס' שואל על אביי בלישנא קמא: מדוע מותר לסמוך והרי על ידי זה מונע את חברו מלטעת אילן בתוך 25 אמה? ומתרץ שכיון שבעל האילן הוא המזיק, לכן זה הגיוני שיצטרך אח"כ להרחיק (אבל בשני בורות שניהם מזיקים זה לזה, ולכן צריך סברא שהשדה אינה עשויה לבורות). [וראה מהרש"א למה לא הקשו גם על רבא, שהרי גם אחרי שהראשון מרחיק 3 טפחים עדיין השני צריך להרחיק 25 אמה (כמעט)].
* שיטת התוס' שכאשר הראשון סמך בהיתר (כמו לאביי) אז השני צריך להרחיק 6 טפחים [ויש דעה אחרת בראשונים, שהשני מרחיק רק 3 טפחים (לפי הרמב"ן זו שיטת רש"י), שהרי הנזק שהשני גורם לראשון הוא בכך שהורס את כותל הבור של הראשון (ולא את הבור עצמו, כמו שאי אפשר לאכול את החור של הבייגלה), והרי הכותל הזה הוא בתוך השטח של השני! ובמה השתעבד השטח של השני לבור של הראשון? ראה בחידושי הרשב"א שהקשה כן ואת תירוצו].
ג. קושיות ותירוצים על אביי ורבא ממה שנאמר במשנה לגבי בור.
ולמסקנה יוצא שאם נאמר "מכותל בורו שנינו" זה או בגלל שהראשון הוצרך להרחיק (כרבא), או בגלל שבאו לחפור בבת אחת.
ד. קושיא מ"סלע הבא בידים", ותירוץ.
לפי רש"י הקושיא על אביי והתירוץ "בא בידים שאני", כי זה נזק ממשי (יותר מ"כל מרא ומרא"!).
לפי הגירסא הראשונה בתוס', הקושיא היא על אביי והתירוץ הוא שבאו לחפור בבת אחת.
לפי הגירסא השניה בתוס', הקושיא היא על רבא, למה דוקא בא בידים. והתירץ הוא "בא בידים איצטריך ליה". רבינו תם לא מקבל גירסא זו כי אין אפילו הוא-אמינא שיש הבדל בין בא בידים לסלע רגיל (לגבי השאלה אם אסור או מותר לסמוך, וברור שר"ת יחלוק גם על רש"י). ור"י מיישב שיש הבדל, בדומה לרש"י.
ה. קושיא על רבא מגפת וזבל וכו', זרעים ומחרשה וכו', תנור, ריחיים – ותירוץ שבכולם באמת אסור גם לפני כן.
תוס' ד"ה מרחיקין (לגבי גפת): שאלה ראשונה בתוס': מדוע שרבא יאסור כאן, והרי ניתן להרחיק אח"כ כשחברו יבנה את הכותל? תי' ראשון: זה מקלקל את הקרקע ולא יעזור לסלק אח"כ. תירוץ שני של ר"י: כיון שיש טורח לסלק, לכן לפי רבא אסור לסמוך שמא אח"כ לא יזדרז לסלק [רוב הראשונים נקטו כתירוץ ר"י ולא כתירוץ הראשון, ונראה שגם התוס' עצמו בהמשך מסתדר דוקא עם פירוש ר"י].
שאלה שניה בתוס': הרי לא שייך בזה הטעם של "כל מרא ומרא", וא"כ למה שיהיה אסור לסמוך? תשובה: באמת לרבא אליבא דר' יוסי יהיה מותר לסמוך, ודברי הגמרא בשלב זה הם רק לפי רבנן!
אפשר להסביר דברי התוס' כמו שכתב בנמוקי יוסף: שהרי לפי ר' יוסי אסור לסמוך רק בדבר שהוא גירי דיליה. ובאמת גם גפת וזבל זה נחשב גירי דילה (כמו שכתבו התוס' והנמוק"י בדדף כב,ב), בגלל שברגע שמניח את הזבל מתחיל הנזק. אבל זה רק אם באותה שעה כבר יש כותל. אבל לסמוך כשאין כותל ודאי יהיה מותר – כי בשעה שסומך אין שום נזק, ואח"כ כשיש נזק הוא כבר לא עושה דבר.
אם כן, כיון שהלכה כר' יוסי יוצא שלהלכה נפסוק שבגפת וזבל מותר לסמוך לפני שיש כותל!
וכל זה נכון בגפת וכו' – אבל מה עם ריחיים? הרי מי שסמך את הריחים ממשיך לעבוד בהם בפועל ממש, וזה גירי דיליה (והגמרא בדף כה,ב מביאה את ריחים כדוגמא לגירי דיליה!). וכיוצא בזה בתנור. לכן נראה שבאמת בזה יהיה אסור לסמוך לרבא גם אליבא דר' יוסי. כלומר, יש שתי אפשרויות בגירי דיליה: יש דבר שהמעשה נעשה רק בתחילה, וזה יהיה מותר לסמוך כשאין את הדבר הניזק, ויש דבר שהמעשה מתחדש בכל עת וזה יהיה אסור לסמוך מתחילה – מהטעם שכתבו תוס' תחילה שלא יצטרך אח"כ לדון עמו. וכן היא שיטת הנמוק"י שכתב שלהלכה אסור לסמוך חלון לחורבה של חבירו כי כשחבירו יבנה את החורבה יוצא שהוא יזיק לו בראיה שזה כמו גיריה דיליה.
[והנה הרמב"ם כתב בבור שאסור לסמוך למיצר בשדה העשויה לבורות, אבל בשאר הדברים לא כתב שאסור לסמוך לפני שיש כותל, אלא העתיק כלשון המשנה, ומשמע בפשטות שמותר לסמוך לפני, כמו שהגמרא מדייקת כך מפשטות המשניות. ואכן הלחם משנה רצה לומר שהרמב"ם סובר כתוס' שלנו. אבל באמת קשה לומר כך, שהרי גם בריחים ותנור העתיק הרמב"ם כלשון המשנה, ומשמע שאסור לסמוך רק כשיש כותל. וראה לקמן בשיטת הרמב"ם].
ו. קושיא על רבא מחנות של נחתומים וכו', ותירוץ "דירה שאני". "דיקא נמי" לחיזוק התירוץ.
מה הטעם שדירה שאני? לפי רש"י, לא מגבילים את האדם בתוך הבית שלו יותר מדי.
ולמה הגמרא לא מתרצת כאן כמו בשאר המקומות (שבאמת אסור לסמוך גם לפני כן)? התוס' כתבו שהיה אפשר לענות כך [וכנראה לא ענו כך כי באמת חושבים שדירה שאני].
מה ה"דיקא נמי"? – לפי רש"י, מזה שכתוב דוקא כאן שאם היתה רפת קודמת מותר, ולא נכתב בשאר המקומות, סימן שזה היתר מיוחד כאן, כמו שהסברנו לפי רבא שדירה שאני! ותוס' מוסיפים, שאם ההיתר הזה נכון תמיד, היה צריך לכתוב אותו בשאר מקומות, וקל וחומר בדירה.
ומדוע הגמרא לא אומרת שזה קשה על אביי? – אומרים תוס' (ד"ה דיקא השני) שלפי אביי אין סברא מיוחדת בדירה (וההיתר שכתוב כאן באמת נכון גם בשאר) [והכל יוצא קצת דחוק].
ומקשים תוס' (ד"ה דיקא הראשון), תימה איך אומרים "דיקא נמי" (ומסתמכים על זה שיש סברא להקל בדירה), והרי כאן שמדובר על רפת בקר יש גם סברא להחמיר, כי זה גירי דיליה! ואפשר לומר שבאמת תמיד מותר לסמוך (כאביי), וזה נאמר דוקא כאן כדי להשמיע שגם במקרה שזה גירי דיליה, ועקרונית גם ר' יוסי אוסר, בכל זאת מותר לסמוך (ואח"כ להמשיך, אפילו שזה גירי!). וכנראה כוונת התוס' שזה גירי בגלל שבעל הרפת ממשיך להתעסק בפועל ברפת, לגרף זבל וכדו', כמו שכותב הרשב"א. * אבל צריך עיון: איך אומרים התוס' שדוקא כאן זה גירי, והרי גם בריחים זה גירי (כיון שממשיך לעבוד בריחים, כמו שכתבנו קודם)!
ז. קושיא על רבא מהמשנה "לא יטע אדם אילן סמוך לשדה…" – ומה עם השרשים? תירוץ שמדובר כשיש צונמא. ומקשים מסיפא "ואם היו שרשים יוצאים", ומתרצים שזה מדובר כשאין צונמא.
לגבי הקושיא, כותבים תוס' שהיה אפשר להקשות יותר, שיצטרך להרחיק 25 אמה! [אבל לאביי ניחא, כי לשני עדייםן אין בור].
ולגבי הסיפא, "היו שרשים יוצאים" – מקשים תוס', אם מדובר כשאין צונמא הרי אסור לו לסמוך, וא"כ צריך לקצוץ את האילן! ומתרצים: או שמדובר בלוקח, או (ריצב"א) שהשני לא משלם לבעל האילן ולכן בינתיים האילן נשאר.
ח. קושיא על רבא ממרחיקים את האילן מהבור, ומתרצים שבאמת אסור גם לפני שיש בור. ומקשים מהסיפא "אם אילן קדם לא יקוץ", ומתרצים: בלוקח.
[הערה: מהלך הגמרא קצת קשה לכאו', שהיו צריכים להביא מייד את הסיפא "אם אילן קדם לא יקוץ" שזה לכאורה מפורש כאביי]. ומהגמרא כאן רואים שאם אסור לסמוך אז אם סמך שלא כדין יצטרך לקצוץ. ורק במקרה של לוקח (דהיינו שבנטיעת האילן לא היתה בעיה) שוב לא מצריכים לקצוץ.
שיעור שני:
סוגית חרדל (דף יח) שיטת רש"י לפי התוס'
מהלך הגמרא
שלב 1
ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלין ואת החרדל מן הדבורים טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך.
לא כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דהני קשו אהדדי
– בינתיים זה כמו הקושיות והתירוצים הקודמים: קשה על רבא, והוא מתרץ שבאמת אסור לסמוך (משרה, כרישין וחרדל) גם לפני שהדבר הניזק נמצא.
וממילא אנחנו מבינים שאביי יפרש את המשנה בפשטות: שצריך להרחיק את המשרה אם כבר יש לחבירו ירק וכו'.
שלב 2
אי הכי אימא סיפא: רבי יוסי מתיר בחרדל למפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבורך מן חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי – ואי דלא סמיך היכי משכחת לה?
הקושיא לפי רבא: איך נבין את דעת ר' יוסי, והרי אם שניהם מזיקים זה את זה, אם כן כל אחד צריך להרחיק מראש חצי המרחק!
אבל צריך להבין, איך אביי יסביר את ר' יוסי. הרי לפי אביי רבנן מתירים לראשון לסמוך ורק אוסרים על השני, ואם כן יוצא שר' יוסי מתיר גם לשני לסמוך חרדל לאחר שהראשון סמך דבורים – ומדוע? הרי כששניהם מזיקים לפי אביי השני צריך להרחיק! כמו בבורות, שהראשון סומך והשני מרחיק 6 טפחים.
ומסבירים תוס': בשלב הזה של הגמרא אנחנו סוברים שגם חכמים מודים שהחרדל והדבורים מזיקים זה את זה (ורק בהמשך נאמר שבזה נחלקו ר"י ורבנן). לפי אביי, רבי יוסי סובר שאמנם היה מותר לבעל הדבורים לסמוך אבל הוא "עשה שלא כהוגן" כיון שגם הם מזיקות לחרדל, ולכן עכשיו יכול בעל החרדל לסמוך (ורבנן חולקים על סברא זו). ואע"פ שבבורות אמרנו שכאשר הראשון סמך בהיתר השני צריך להרחיק, זה רק בבור שהשני מזיק לראשון בידים. [להבנת הסברא ש"עשה שלא כהוגן" ראה ברא"ש].
אבל לרבא קשה: כיון שאסור לסמוך, לא יכול להיווצר מצב כזה שנתיר לבעל החרדל לסמוך, כי מראש נאמר לבעל הדבורים להרחיק (ואפילו בדיעבד כבר סמך, כיון שעשה באיסור צריך להרחיק).
שלב 3
אמר רב פפא בלוקח. אי בלוקח מאי טעמא דרבנן? ועוד מאי טעמא דרבי יוסי, אפילו משרה וירקא נמי!
אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו. אי על הניזק אפי' משדה וירקא נמי? אלא לעולם ר' יוסי נמי על המזיק סבירא ליה והכי קאמר להו רבי יוסי לרבנן תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בבינתא לא משכחא ליה אי בטרפא הדר פארי.
[כל זה נחשב אותו שלב, כיון שרבינא בא להסביר את האוקימתא של רב פפא.]
בלוקח – רב פפא מסביר שהמשנה של חרדל (לדעת רבא) מדברת כשהראשון עשה בהיתר גמור כיון שזה היה באמצע שדהו. ולכן "רבי יוסי מתיר בחרדל" – כי כשזרע את החרדל זה היה בהיתר גמור, ועכשיו מותר לו להמשיך ולקיים אותו.
והגמרא מבררת: אם כך, מדוע רבנן אוסרים, הרי זה היה בהיתר! ומדוע ר' יוסי לא חולק גם על משרה וירק? [ובעצם הכוונה גם להקשות מדוע הוצרך ר' יוסי לטעם שהדבורים מזיקות את החרדל, והרי בלי זה גם צריך להתיר].
ואומר רבינא שבאמת לפי רבנן המזיק צריך להרחיק את עצמו אפילו כאשר עשה בהיתר גמור! – וזה חידוש גדול בסוגיא. ולכאורה זה סותר את הגמרא בעמוד א' לגבי "אם אילן קדם לא יקוץ.. הכא נמי בלוקח!", כלומר שאם עשה בהיתר אין צריך להרחיק! ומתרצים תוס' שרק באילן יש קולא זו, בגלל ההפסד המרובה. כמו שהדין של "קוצץ ונותן דמים" הוא רק באילן.
וממשיכה הגמרא לברר מה דעת ר' יוסי, והמסקנה שגם ר' יוסי מודה לרבנן שהמזיק צריך להרחיק אפילו כשעשה בהיתר גמור, אבל כאשר שניהם מזיקים אין צריך להרחיק כשעשה בהיתר. וגם רבנן מסכימים לזה, אלא שלדעתם הדבורים לא מזיקות לחרדל.
אם כן, למסקנה: מי שעשה תחילה בהיתר גמור (באמצע שדהו) ואחר כך הפך להיות מזיק – חייב להרחיק. אבל אם הוא גם מזיק וגם ניזק – אינו חייב להרחיק. [וכל זה גם לרבנן וגם לר"י. ואין מחלוקת עקרונית ביניהם אלא רק במציאות].
וצריך להבין: לפי ר"י, ששניהם מזיקים זה לזה, אמנם בעל החרדל אינו צריך לסלק (כיון שעשה בהיתר גמור), אבל מה דינו של בעל הדבורים? [ועכשיו אין לומר כמו שאמרנו לפי אביי בשלב 2, שכשהראשון עשה שלא כהוגן זה מתיר לשני לסמוך, שהרי כעת מדובר שעשה לגמרי ברשות!] – ובאמת אומרים תוס' שלפי ר' יוסי בעל הדבורים צריך להרחיק את כל ההרחקה! [כלומר "ר' יוסי מתיר בחרדל – הכוונה: ר' יוסי אומר שבעל הדבורים צריך להרחיק!].– וזה מתאים עם מה שראינו בבור, שכאשר הראשון סמך (לאביי) השני צריך להרחיק 6 טפחים לשיטת תוס' [לעומת זאת ראה בחידושי הרמב"ן שמפרש "ר' יוסי מתיר בחרדל" היינו שבניגוד לרבנן שבעל החרדל הוא מזיק וצריך להרחיק הכל, אומר ר' יוסי שמותר לבעל החרדל להשאר כל עוד בעל הדבורים לא ירחיק, אבל באמת שניהם צריכים להרחיק חצי ההרחקה].
[* התוס' מסבירים עוד למה הגמרא לא אמרה הסברים אחרים: א. למה לא העמדנו במקרה הפוך שהירק והבצלים והדבורים נעשו תחילה בהיתר גמור, ואז דעת חכמים היתה יותר פשוטה! – כי אז דעת ר' יוסי לא היתה מובנת, שאין סיבה להתיר לשני לסמוך חרדל. ב. למה לא העמידו בלי לוקח אלא שבעל החרדל סמך באיסור ואז לפי חכמים צריך להרחיק הכל כי רק הוא המזיק ולפי ר' יוסי אין צריך להרחיק הכל אלא רק חצי כי שניהם מזיקים. – כי מלשון ר"י נראה שבעל החרדל לא צריך להרחיק כלל.]
שלב 4
"וסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק את עצמו והתנן רבי יוסי אומר אע"פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלא לעולם ר' יוסי על הניזק ס"ל ולדבריהם דרבנן קאמר להו…"
זה פשוט יחסית.
מסקנות בקצרה
- דברי רבא בסוגיא נותרים כפי שהם, דהיינו שאסור למזיק לסמוך גם לפני שהניזק נמצא.
- גם מי שסמך בהיתר גמור (לוקח) – צריך להרחיק אחר כך כשנוצרה מציאות שיש בעיה. מלבד אילן.
- במקרה ששנים מזיקים זה את זה (כמו חרדל ודבורים לר' יוסי) – הראשון שסמך בהיתר גמור אינו צריך להרחיק, אלא השני צריך להרחיק.
וזהו פירוש המשנה: "מרחיקים את החרדל מן הדבורים" – אפילו כשבעל החרדל היה מתחילה בהיתר גמור, עכשיו צריך להרחיק, שעכשיו הוא מזיק. "ר' יוסי מתיר בחרדל" – כיון שסמך בהיתר גמור והוא גם ניזק, הוא זוכה והשני צריך להרחיק.
וכל זה לדבריהם דרבנן.
מסקנות להלכה מכל הנ"ל
כעת נבדוק מה מכל זה יכול להגיע להלכה.
לגבי משרה וחרדל – כמו שהגמרא ממשיכה, כל זה להסביר את מה שר' יוסי אומר "לדבריהם דרבנן", אבל לר' יוסי עצמו מותר לסמוך גם משרה לירק, כי על הניזק להרחיק את עצמו. וזה לא נקרא 'גירי דיליה' (כמו שמבאר הרי"ף על משנת חרדל, שהמים של המשרה זוחלים לאחר זמן "מיתם תיימי והדר אזלי", והנזק מהחרדל לדבורים אינו בשעת הזריעה, אלא אח"כ).
לעצם דינו של רבא בסוגיא – הנה לדעת רוב הראשונים, כל שאר ההרחקות בפרק (כמו גפת וזבל מכותל) נחשבות גירי דיליה, ור' יוסי מודה בהן. אבל כבר הבאנו דעת תוס' ונמוק"י שלר' יוסי אין לאסור לסמוך לפני שהניזק נמצא, כי אין לומר כאן 'גיריה דיליה', שבשעה שסומך אין נזק כלל, וכשבא הנזק אח"כ מעשיו נגמרו.
אבל בדבר שלאחר שיבוא הניזק המזיק ממשיך לעשות מעשה בפועל, זה נחשב גיריה דיליה, ולכן אסור לסמוך גם לפני. וכן מביא הנמוק"י שמטעם זה אסור לפתוח חלון לחורבת חבירו אע"פ שעכשיו אינו מזיקו כיון שאם השני יבנה אח"כ את החורבה יהיה נזק של ראיה, שנחשב כגיריה דיליה.
ולגבי מי שסמך בהיתר גמור – גם בזה מוצא הנמוק"י (בדף יג ברי"ף) נפק"מ להלכה: מי שקנה בית עם חלון הפתוח לחצר, אע"פ שזה בהיתר גמור מכל מקום צריך עכשיו לסתום את החלון.
ובפשטות, כך גם לגבי ריחים ותנור וכל דבר שהמזיק ממשיך לעשות בפועל – יהיה אסור לסמוך מראש, וכן אם סמך בהיתר יהיה צריך אחר כך להרחיק. ובזה יובן המעשה בגמרא כה,ב בפפי יונאה שבנה אפדנא והשכנים שעושים שמן שומשומין הוצרכו להרחיק את הריחים שמזיקים כיון שזה גיריה דיליה, ואע"פ שזה נקרא שעשו תחילה בהיתר גמור (כדברי הראשונים שם שלא היו צריכים לחשוש שפפי יבנה, שהיה אז עני).
שיעור שלישי: ביאור בגמרא וברמב"ם
מהרב יצחק שפירא שליט"א
בשיעור זה נתחיל לבאר את הסוגיא מתחילתה באופן שיתאים עם דברי הרמב"ם – בהלכות שכנים פרקים ט-י. וראה שם במגיד-משנה ולחם-משנה פ"ט ה"ד.
השאלות בסוגיא
בקריאה ראשונה נראה שהמחלוקת בין אביי לרבא היא האם מותר לסמוך את הדבר המזיק כאשר עדיין אין ניזק. ההבנה הזאת מעוררת כמה שאלות, בגמרא וברמב"ם.
בגמרא:
- מה הסברא שיהיה אסור לסמוך כאשר אין מזיק?
- יוצא שיששתי מחלוקות בין אביי לרבא: האחת, האם מותר לסמוך כאשר אין מזיק – אך מחלוקת זו היא רק לדעת חכמים, כי לדעת ר' יוסי בפשטות אי אפשר לאסור לסמוך כשאין ניזק, שהרי זה לא גיריה דיליה (כמ"ש הנמוק"י).
ומחלוקת שניה, גם לדעת ר' יוסי, האם יש בחפירת הבור נזק מיידי או לא. אם כן, האם במקרה חלקו אביי ורבא בשתי המחלוקות האלו בדיוק בבור? האם יש קשר בין המחלוקות?
יתירה מזו, לפי רש"י, למסקנה (בסוגיית חרדל) נראה שיש אפילו מחלוקת שלישית, במקרה שהראשון סמך בהיתר (או לאביי, או לרבא בשדה שאינה עשויה לבורות, או בלוקח), האם לאחר מכן כשהניזק הגיע יצטרך המזיק להרחיק. רבא אומר שכן ואביי אומר שלא [שהרי הגמרא אומרת "אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו" ולרש"י הפירוש הוא שאפילו אם עשה ברשות צריך להרחיק. וכיון שהגמרא אמרה את זה רק לתרץ את שיטת רבא נראה שאביי יחלוק על זה. וצ"ע בזה בתוס'].
- הגמרא שואלת על רבא מהמשנה "מרחיקים את הגפת ואת הזבל… מן הכותל", שמשמע ממנה שמותר לסמוך כאשר אין כותל. אבל מי אמר בכלל שרבא יאסור בגפת שאותה אפשר לסמוך עד שהניזק יבוא ואז להסיר אותה? [התוס' בד"ה "מרחיקין" שואל מדוע שרבא יאסור בזה, וזה כבר שאלנו בשאלה 1. כעת אנו שואלים מניין לגמרא שרבא יאמר כך?].
- הגמרא שואלת על רבא מהמשנה "לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים תחת אוצרו של חברו ולא רפת בקר", שמשמע שדווקא כאשר יש אוצר אסור לסמוך. ומתרצת "דירה שאני. דיקא נמי דקתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מתור" – ולפי רש"י ותוס' הפירוש שכיון שדוקא כאן נאמר ההיתר הזה משמע שבדבר שאינו דירה אסור לסמוך. אבל אם כן מדוע הגמרא לא עושה מזה קושיא על אביי [ובתוס' נדחקו בזה]. ועוד קשה, מדוע נאמר "אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר" ולא נאמר "ומותר להקדים רפת בקר לפני האוצר" וכיו"ב (שהרי זהו החידוש כאן לעומת שאר המקומות).
ברמב"ם:
- מהגמרא משמע שפשט המשניות הוא כמו אביי ולא כמו רבא, אבל הרמב"ם העתיק את המשניות כלשונן! האם הוא פוסק כמו אביי?
- גם אם נגיד שהרמב"ם פוסק כמו אביי בלי להסביר למה (דבר תמוה כשלעצמו) עדיין יהיה קשה. שהרי לגבי רפת בקר (פ"ט הי"ב) הרמב"ם אומר שאם החנות קדמה מותר ולא יכול בעל האוצר למחות, ומזה שהוא כתב את זה רק שם משמע שבשאר הדברים זה לא כך, כמו שדייקה הגמרא (דיקא נמי). אם כן מצד אחד משמע ברמב"ם כמו אביי, ומצד שני משמע כמו רבא!
ביאור חדש בסוגיא
נראה שניתן ללמוד את הסוגיא שלא כרש"י ותוס', אלא בדרך פשוטה שכנראה היא דרך הרמב"ם:
המחלוקת בין אביי לרבא היא לא האם מותר לסמוך כאשר אין ניזק, אלא האם יש משמעות לשאלה מי היה קודם. "הבא לסמוך" משמעו האם מותר לאדם "לתפוס מקום", כך שגם אם יתברר לאחר מכן שהוא מזיק הוא לא יצטרך להרחיק. וכשאמר רבא "אינו סומך" כוונתו רק שאין משמעות לזה שהוא ראשון! זו המחלוקת היסודית, אלא שיש לה השלכות שונות במקרים השונים:
בגפת וזבל וכדו' – לפי כולם יהיה מותר לסמוך גפת למיצר כאשר אין לשני כותל, אפילו לפי רבא! והמחלוקת תהיה האם לאחר שהשני בנה כותל, הראשון צריך להרחיק את הגפת שלו. אביי אומר שמותר לסמוך, כלומר לראשון היה מותר "לתפוס" את המקום, ולכן לאחר שהשני בנה כותל עדיין לראשון מותר להשאיר את הגפת שלו. רבא חולק עליו, וסובר שאין משמעות לסמיכה, ולכן הראשון כן יצטרך להרחיק את הגפת שלו לאחר שהשני בנה כותל.
אמנם בבור יש בעיה נוספת, שהאדמה מתקלקלת כבר עכשיו, תוך כדי חפירת הבור. אלא שלדעת אביי, כיון שהראשון רשאי 'לתפוס' את השטח, ממילא לא אכפת לו גם אם האדמה מתקלקלת, כיוון שהוא תפס. אבל לפי רבא העובדה שאחד בא ראשון אינה נותנת לו שום זכות בקרקע, וממילא כיון שהוא מקלקל את הקרקע של השני, השני יכול לאסור עליו להצמיד בור למיצר גם לפני שיש לו בור. כלומר המחלוקת בין אביי לרבא אינה האם הראשון מקלקל את האדמה, אלא האם יש לו זכות לקלקל את האדמה בזה שהוא ראשון. אביי סובר שכן ורבא סובר שלא. ולכן בבור, ורק בבור, רבא יאסור להצמיד בור למיצר גם אם לשני עוד אין בור.
כעת ברור מה שאלה הגמרא מהמשנה של גפת. כי מפשטות המשנה משמע שאסור לסמוך (תזכורת: כאשר אומרים לסמוך הכוונה לתמיד, בלי להזיז אחר כך) רק כאשר יש כותל, אבל כאשר אין כותל מותר לסמוך, ולא צריך להרחיק גם כאשר השני בנה את הכותל שלו, בדיוק כמו שאמר אביי.
עכשיו גם ברור איך תירצה הגמרא את המשנה של חנות. כאשר הגמרא אמרה "דירה שאני" היא התכוונה לומר שבדירה רבא מודה שכן משנה מי תפס קודם, כיוון שבדריתו של האדם לא מגבילים אותו ואומרים לו: קודם הנחת ועכשיו תוציא (או כפירוש הר"י מיגש שהראשון לא היה צריך להעלות על דעתו שהשני יבנה בבית שלו רפת). ולפי זה, מה שהגמרא אומרת "דיקא נמי" זה לא דיוק נגד אביי (כי אביי יאמר בפשטות שגילו לנו במקום אחד והוא הדין לשאר), אלא רק דיוק שדירה שונה. דהיינו, שלרבא אין לתרץ כאן כמו שמתרצים בדרך כלל, שבאמת אסור לסמוך גם לפני, כי בברייתא כתוב בפירוש שכאן הסמיכה מועילה (וכל זה שלא כתוס'. ומתורצת גם השאלה הרביעית ששאלנו על הגמרא).
ביאור הרמב"ם
עכשיו מובן גם הרמב"ם. הרמב"ם אכן העתיק את הדינים מהמשניות, ומשמע שמותר לסמוך דבר המזיק כשהניזק עדיין לא קיים. ולפי דברינו לזה גם רבא מודה. אבל אין לדייק כאביי, שיהיה מותרלהשאיר גם אחר-כך את הדבר המזיק (כמו שדייקה הגמרא מפשטות המשניות), כיון שהרמב"ם כתב בפירוש בפ"י ה"ה שכל ההרחקות שנאמרו הם כדי שלא יהיה בעיה של גיריה דיליה, ואם כן ברור שכל מה שהוא התיר לסמוך כשאין כותל זה רק כשאין בעיה של גיריה דיליה, אבל לאחר שהשני יבנה כותל, הגפת של הראשון מזיקה בגיריה דיליה ולכן ברור שהוא צריך להרחיק אותה.
אם כך ברור למה הרמב"ם כתב את המשניות כלשונן, שכן כך הוא מרוויח שמצד אחד ברור שכל ההרחקות של המשנה הם רק כשיש ניזק (חוץ מבור שאת זה הוא כותב במפורש), ומצד שני ברור לאחר שרואים את מה שהוא כתב בפ"י ה"ה ברור שלאחר שיש ניזק המזיק צריך להרחיק את עצמו. כל זה נכון חוץ מחנות ורפת בקר, כי דירה שאני, ולכן הרמב"ם כותב רק שם שאם הרפת קדמה מותר להשאיר אותה.
שיטת הר"י מיגש
אם כן, יצא לנו שלפי הרמב"ם מותר לסמוך כל עוד אין ניזק, ולאחר שיהיה ניזק המזיק יצטרך להרחיק את עצמו. לכאורה אין שיטה כזאת בראשונים. יש לנו או את שיטת רש"י שאסור לסמוך גם כשאין ניזק, או את שיטת תוס' (ר"ח ור"ת בסוגיית חרדל) שלמסקנה רבא מודה לאביי וממילא מותר לסמוך כשאין ניזק (חוץ מבור), וגם לאחר שיהיה ניזק המזיק לא יצטרך להתרחק (כמ"ש בתוס' כה,ב ד"ה עני).
אבל יש כזאת שיטה. הר"י מיגש (שכידוע נחשב כרבו של הרמב"ם) למד כך את הגמרא להלכה (ראה בחידושי הר"י מיגש ובחדושי הרמב"ן שביאר שיטתו). אמנם את מהלך הסוגיא הוא לא פירש כמו שלמדנו, אלא שכאשר כתוב "אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו" – בשלב זה חוזרים בנו מכל מה שנאמר עד עכשיו. אך לא כפירוש ר"ת שרבא מודה לאביי בכל דבר חוץ מבור, אלא שלפי רבא על המזיק להרחיק את עצמו רק כאשר הוא נהפך למזיק בפועל, אבל אין בעיה לסמוך כל עוד שאין ניזק – מטעם זה עצמו שממילא כשיבוא הניזק יצטרך המזיק להרחיק את עצמו.
אם כן לפי הר"י מיגש יוצא להלכה בדיוק כפי שיצא לנו. ומסתבר מאד שזו גם כוונת הרמב"ם. אלא שאנחנו מציעים פירוש אחר בסוגיא שמסתדר יפה בפשט הגמרא, בפשט הרמב"ם וגם במה שיוצא ממנו להלכה.
