על העצבות והשמחה  [א]

העצבות היא הקליפה היותר קשה מכולם, שהרי העבודה זרה נקראת על שמה "עצביהם כסף וזהב"… וכן אין לה שייכות עם השם יתברך, כמאמר "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו", ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה^.[ב]

השמחה היא נושא מרכזי בעבודת ה', ובספרי החסידות הרחיבו והעמיקו בה הרבה. כאן נתחיל לעסוק בעניין על פי ביאוריו היסודיים של אדמו"ר הזקן בעל התניא.

הקדמה

בספר התניא עוסק אדמו"ר הזקן בנושא השמחה בפרקים כו-לא. מתחילת הספר ועד פרק כ"ה מבואר בהרחבה מבנה הנפש וחלקיה, ועל פי זה בונה אדה"ז דרך כללית בעבודת ה' (על פי 'המודל' של דמות ה'בינוני'). בפרקים אלו אנו למדים שיש שני מצבים יסודיים בנפש, שני מוקדי הזדהות: יש נפש המרגישה שמציאותה האמיתית ונקודת היציבות שלה היא בה', ויש נפש המרגישה שהמציאות שלה היא בעולם הגשמי בכללו.

אמנם על פי רוב האדם אינו נתון לגמרי כל כולו, על כל מרכיבי האישיות שלו, באחד משני הקצוות, אלא נפשו חצויה ומחולקת בין רבדים המזדהים יותר עם האלוקות לבין רבדים המזדהים בפשטות עם הגוף. למשל, יש מי שאור ה' מאיר בשכלו, והוא מנהל את דרכו מתוך הבנה מתוקנת המזדהה עם הקב"ה ברמה השכלית, אבל הדבר עדיין אינו נותן לו חיוּת ומנותק מהרובד הרגשי שלו.

וכאן אנו מגיעים לבעיה של העצבות. מי שמצליח לחיות ברמה גבוהה של שלימות והרמוניה, כאשר כל אישיותו וחלקי נפשו 'טבולים' בקשר עם ה', אשריו ואשרי חלקו, הוא שמח ומתענג על ה'. גם הרשע הגמור, מהצד השני, לפחות מדמה בנפשו ש'אין לו בעיות', ואפילו הרהורי תשובה אינם טורדים אותו… אבל כל היהודים הנמצאים בתווך, אשר בנפשם יש חלקים שלמים שהינם 'חשוכים' ואינם "ששים ושמחים לעשות רצון קונם", לעומת חלקים אחרים המזדהים ביתר קלות עם ה' – הרילכאורה הם מועדים ליפול לעצבות, שהרי אותם מקומות בנפש הם מכבידים ומעיקים.

ובאמת, כיצד ניתן לצאת מן המצב הזה? מה יש לעשות כאשר למשל השכל מבין עד כמה הכי טוב ויפה להיות קשור לה' אבל הלב עצמו ערל ואטום – אז מי אני ומה אני, האם אני שמח בה', בחלק הנפש שבו יש קשר חי וער עם ה', או שמא אני עצוב ומדוכא, כבד וחסר חשק, מפני החלקים הנמוכים שבנפשי?

עצבון הגוף

בפרק ל"א בתניא מופיע משפט מפתח חשוב ביותר שדרכו נעמוד על הנקודה העיקרית. שם הוא כותב שעל האדם להזהר "שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף"!

נשים לב שאדמו"ר הזקן מתאר את המציאות בצורה הפוכה לגמרי ממה שהיא נתפסת בדרך כלל בחוויה האנושית הפשוטה. הוא אומר שהנפש היא שמחה והגוף הוא עצוב, אך אנו רגילים לחשוב לכאורה שהגוף הוא הגורם שמחה וסיפוק ואילו הנפש כשלעצמה גורמת עצבות.

כך למשל, אם נאמר לאדם הממוצע שהוא עומד לוותר על כל הקנינים החומריים שלו, לא יישאר בידו דבר – הוא יחוש עצבות, ואף חרדה, שמקורם בתחושה חריפה של בדידות. בתפיסה האנושית, הנפש כשהיא לעצמה הינה בודדה לגמרי, תלושה ואבודה, וממילא עצובה עד תהום. בתוך-תוכו, האדם מפחד מאוד מהתחושה הזו של הבדידות הקיומית, "רק אל תשאירו אותי לבד"… ואכן הוא דואג כל ימיו שלא להשאיר את עצמו לבד עם עצמו. וכאן נכנסת לתמונה החוויה-לכאורה של שמחת הגוף, שכן כדי "לשמח את עצמו" הוא עוסק כל הזמן ביציאה כלפי חוץ, במגע עם העולם הזה שאותו הוא רוצה לחוש ולחוות וכך להרגיש שהוא 'מתמלא' וחי, יש לו חיים ומעמד וכבוד ואוכל ונכסים, חברים ומשפחה, תדמית וידע, רגשות והישגים, והוא אומר לעצמו: אני מרגיש את העולם, אני אוחז בו, אם כן אני קיים ויש לי במה לשמוח.

אך מה באמת קורה כאן? האדם מנסה ליצור לעצמו כל הזמן מוקדי-עניין אשר יסיחו את דעתומאותה בדידות מאיימת שהנפש חווה לעצמה עם עצמה במעמקיה. הוא יוצר הרבה 'רעש' מחריש אזניים אשר ימלא את חלל-עולמו, בכדי שלא יאלץ לשמוע את השקט המפחיד של נפשו אי-שם. כל חויות החושים מגוייסות בכדי לעזור לו לברוח מעצמו, להעסיק את עצמו כל העת בחוויות חיצוניות, תוססות ככל האפשר, אשר 'ישדרו' אליו פנימה את תחושת-הקיום החזקה של העולם הזה. היום די להתבונן בתופעה המצויה של האדם המודרני שפשוט 'חייב' לצרוך מֶדיָה, לקלוט רשמים-מידעים-חויות-וריגושים מן העולם החיצון, ולפחות 'לשמוע משהו' ברקע. לעומת זאת, השקט פשוט מטריף את דעתו והוא שואל בבהלה: האם העולם חדל מלכת ונותרתי לבדי?

במילים אחרות, יש כאן נסיון לעסוק כל העת בהתפשטות של הנפש, ביציאה מעצמו בכדי להשיג ולרכוש תחושות קיום מכל הסובב אותו.

אלא ש"כל זה הבל". אין כאן שמחה אמיתית. כמה שיברח האדם מעצמו, העצבון ימתין לו 'מעבר לפינה' ובהזמדנות הראשונה יוציא ראשו וילעג למאמציו הנואשים לשמח את עצמו. כמו האובד המנסה להטביע את יגונו בטיפה-המרה, שסופו רק להוסיף יגון על יגון כאשר יתעורר וימצא את עצמו במצב גרוע עוד יותר.

הלא כשהאדם מנסה להתפשט בעוד ועוד דברים שמחוץ לו ובהם לחוש את הקיום ואת "טעם החיים" – הרי, בסופו של דבר, כל הדברים האלו הם ההתפשטות שלו וכיצד יהיה בהם משהו שאין במקורם? למעשה, ככל שהנפש מבקשת להתפשט ו'להיתפס' בדברים שבהם היא עסוקה – הריהי מבליעה את כל הדברים הללו בתוך העצבון היסודי של הגוף. האדם מקיף את החיים שלו בעוד ועוד דברים… אשר לבסוף רק יוסיפו לעצבות שלו, לתחושה שאולי הוא עשה הרבה דברים, אבל עדיין שום דבר מתוכם לא יכול לתת לו חיים. אם העצבון שלו נובע מכך שאין שום מקור חיים אמיתי שימלא אותו, מה יעזרו דברים שהוא עשה? אדרבה, הם רק יוסיפו לו עצבות בעצם הידיעה שהנה דבר שהוא חשב שישמח אותו לא משמח אותו, וכך כל הדברים שהוא חושב שישמחו אותו בלי שיהיה בהם משהו אמיתי.

כך יוצא שהעיסוק בדברים החיצוניים לא רק שאינו פותר את הבעיה אלא מחמיר אותה, כיון שכל הזמן האדם מתפתה (וליתר דיוק, מפתה את עצמו) מחדש, וכל הזמן הדבר רק מגדיל את עצבונו. כשהאדם מנסה לשמח את עצמו על ידי דבר חיצוני, הרי באותו רגע הוא משלה את עצמו ותולה את תקוותו לקבל חיים ושמחה מאותו הדבר, ולמעשה הוא נעשה משועבד לו במחשבתו. אך כשהאשליה נמוגה, כשחולף הרגע והדמיון מתפוגג, הרי העצב גדל שבעתיים…

כידוע, זוהי טיבה של התאווה; לפני מימוש התאווה יש דמיון חזק של משהו ממשי, חי ועסיסי, וככל שהאדם משועבד לתאוותו הדמיון עז יותר, אך מיד לאחר שהתממשה התאוה הדמיון הכוזב מתחלף באחת לתחושת חסרון ו'פספוס', ולאדם לא נותר דבר… ואם לאחר שהתאוה הגיעה לשיאה ונגוזה כחלום יעוף, מנסה האדם למצוא סיפוק נוסף ולהטביע בו את יגונו, הרי הוא הולך ומסתבך, הולך ומתמכר לתאוה אחר תאוה, "יש לו מנה רוצה מאתיים", כשהכל רצוף מפח-נפש שאותו הוא מנסה להשכיח שוב ושוב, אך לשוא. ועם השנים, מצטברים כל העצבונות הללו לעצבון אחד גדול… ועוד לא דברנו על המוות הממתין לנו בסוף הדרך, אשר ברגע שאנו נזכרים בו – ברגע של הפסקה מאולצת מהמולת החיים – כל שמחותינו המדומות מחווירות ונאלמות, הרי צוחק מי שצוחק אחרון ומול החדלון הזה גוועת כל שמחה זמנית…

בסופו של דבר,  הגוף מצד עצמו לא יספק לנפש שמחה אמיתית:

"וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" – משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים. אם יביא לה כל מה שבעולם אינן חשובין לה כלום. למה? שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה. למה, שהיא מן העליונים^.[ג] 

עולם הפוך

התחלנו להבין, אם כן, מה אדמו"ר הזקן מגדיר כ"עצבון הגוף". חווית-הקיום במבט הגופני סופה עצבון, הנפש מבקשת להתמלא ורעבונה רק גדל.

ומהו השורש לכל העצבון הזה? – הכל מתחיל מהתעלמות מן המקור! "אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם"[ד].

כל התיאור של האדם הבורח מהבדידות של עצמו ומנסה להעסיק את עצמו ולמצוא נחמה וסיפוק בהתפשטות שלו בעולם, במגע בלתי פוסק עם  העולם הזה – כל זה נובע מ"תפיסת העולם" הפשוטה שמציג לפנינו הגוף, תפיסה החשה את העולם הזה כמציאות הממשית היחידה. בהסתכלות הזו, העולם הזה הגשמי הוא יש, הוא ודאי קיים. הנפש שלי גם היא – כנראה – קיימת, אבל זהו קיום שלעצמו הוא תלוש ואבוד, וממילא עצוב. את הנפש אי אפשר למשש, וכדי להמחיש את קיומה ולתת לה ממשות וחיים, היא חייבת להיתפס ולהאחז במציאות שמחוצה לי. לכן אם יש משהו שיכול לשמח אותי – זהו רק העולם הגשמי (אלא שגם זה דמיון, כמו שראינו לעיל).

ובכן זוהי התמונה כולה: העולם קיים, ה'אני' מנסה להתפס בעולם ולהאחז בממשותו, וזהו זה. אין משהו ממשי חוץ מזה, "מה שיש ישנו ומה שאין אינו", וגם אם תיאורטית יש משהו אחר 'מעבר' לכל המצוי והנחווה הרי ודאי הוא 'לא רלוונטי'. זוהי התמונה שאותה חווה הנפש כאשר היא מזדהה עם הגוף, ובלשון ספר התניא, זוהי תפיסתה של "הנפש הבהמית".

אולם באמת זוהי תמונה מעוותת, "עולם הפוך" ממש. כיון שהתפיסה הזו פשוט מתעלמת מהדבר הכי חשוב והכי קיים, מהמקור של הנפש, מהקב"ה. האדם מעדיף להתעלם ממקורו כי המודעות למקור הזה תגרום לו להרגיש את עצמו חלקי וחסר ועד כמה אין לו משלו דבר. לכן הוא מסיח מדעתו את מקורו, בשבילו ה' הוא אין גמור, ללא כל יחס, והכל מתחיל רק באני. אך כדי שה'אני' יתמלא וירגיש ממשי, הוא פונה לעסוק בעולם, כי המציאות הממשית עבורו היא המציאות של העולם שהוא יכול לתפוס, ושוב אנו מגיעים למעגל-הקסמים העצוב שתארנו קודם. אם הטיפה היוצאת מן המעיין מפנה עורף למקורה, ומנסה לחוש את עצמה רק בזרימה התוססת שלה, הרי לעולם לא תהיה לה התחדשות אמיתית של חיים ממקור החיים ולבסוף היא תיבש.

התפיסה הזו שמקורה בחויית החיים הגופנית, ודאי ראויה לכל גנאי, שהרי היא משכיחה ומסתירה את הקב"ה, "עיקרא ושרשא דכל עלמין". ולכן משתמש אדמו"ר הזקן בביטויים חריפים ביותר באותו הפרק בתניא: "הגוף הנבזה… הגוף עומד בשיקוצו ותיעובו", ועוד כיוצא בזה. ובמבט ראשון קשה להבין מדוע הגוף 'זוכה' כאן לכזה "מי שברך"? האם לא ה' ברא את הגוף הזה? יתירה מזו, ה' בחר דוקא בגוף של היהודי לעבודתו – כדברי אדה"ז עצמו "'ובנו בחרת מכל עם ולשון' – הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" (פרק מ"ט) – ודוקא בעשיה גופנית מתמלאת תכלית הכוונה של בריאת העולם שהיא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"! אלא שהיחס השלילי הוא לגוף בתור חויית-קיום המשתלטת על האדם וקובעת את מבטו בעיני-הבשר בלבד. הגוף בתור בעל-הבית הוא אכן מתועב שהרי הוא כופר בעיקר והופך את הקערה על פיה.

שמחת הנפש

כעת נעבור לתמונה האמיתית שעליה  צריך לייסד את התודעה שלנו, "עולם ברור" ולא "עולם הפוך".

לנפש יש מקור, מקור מים חיים שממנו נובעים חייה וממנו נובע הכל. הקב"ה בורא הכל הוא ברא ויצר ועשה גם אותי כפי שאני, "אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי". זהו "היש האמיתי" ורק ממנו ומכוחו מתהווה ומתחיה הכל, "ואתה מחיה את כולם".

נמצא שהאדם חי במעין משולש-יחסים, שלשה מוקדים שיש ביניהם מערכת יחסים שלמה: א. המקור שלו, הקב"ה. ב. הוא עצמו, ה'אני' שלו. ג. ההתפשטות שלו, הסביבה שבה הוא פועל, שבזה כלול כל ההתבטאות כלפי חוץ. כאמור, תפיסת העולם של עיני-הגוף מתעלמת מהמקור ומנסה לפעול רק על ציר-הקשר שבין האני להתפשטות שלי, ומזה נובעים כל תחלואיה כשהיא נתונה במעגל-הסגור מבלי לפנות אל מקור הכל. אבל תפיסת העולם המתוקנת והשלמה מכירה בשלשת המוקדים הללו ופועלת בצורה בריאה על הציר המשולש הזה. מערכת היחסים המתוקנת הזו היא מורכבת ומעניינת ביותר, אך במה שנוגע לענייננו נוכל להגיע כעת אל שמחת הנפש אשר מוצגת כקוטב המנוגד לעצבון הגוף.

עצבון הגוף בא מהנטיה להתמלא ולשאוב חיים מהעולם הסובב שבו אני מתפשט, אל תוך ה'אני', כמבואר לעיל. לעומת זאת, שמחת הנפש נובעת משאיבה מן המקור. אמנם נכון הדבר שהנפש לעצמה היא בודדה וריקנית, אבל היא הכד המתמלא בכל עת במים חיים וזכים מן המבוע, אם רק תדע להסיר את המסך ותטה עצמה לטבול ולגמוע מלוא-הפה מן המעיין. החיים האמיתיים באים רק מתוך חיבור למקור החיים, "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים"[ה], "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"[ו].

וכאשר יש מקור נובע של חיים, יש גם שמחה אמיתית. השמחה קשורה לתחושת החיוּת, ככל שאדם יותר חי הוא יותר שמח, ולמעשה השמחה והחיים הם מושגים נרדפים[ז]. הלא השמחה עצמה מקורה אצל ה' יתברך אשר "עֹז וחדוה במקומו" – כל מה שקרוב יותר אל ה' הוא קיים יותר ומאושר יותר. את זאת יודעת הנפש האלוקית המרגישה שכל החיות שלה היא מה', וממילא היא שמחה בעצמה עם עצמה בהיותה מחוברת למקורה.

להוציא את הנפש מגלותה

אולם אין זה כה פשוט. הרי כעת הנפש נתונה בתוך העולם הזה, וכאן אין היא "נהנית מזיו השכינה" כמו בעולמות העליונים. הרי חז"ל לימדונו שהנפש היא "בת מלך" ומוצאה "מן העליונים" וכדי להשביע אותה אין די בכל מעדני העולם המגושמים אלא במזון שהיא מכירה ממקורה, מזון אלוקי – ואיך אם כן נספק לה כאן את אותו מזון מלכים מפנק?

ועוד, הרי סוף סוף, אנו מדברים על האדם שחלקים מן האישיות שלו אינם מזדהים בטבעיות עם הנפש כפי שהיא במקורה, אלא דוקא עם עיני-הגוף שעבורם העולם הזה נדמה כקיום האמיתי והיחיד. כיצד, אם כן, תוכל שמחת-הנפש להתבטא בהיותה נתונה במיצרי הגוף וכיצד נתגבר על השניוּת והפיצול בין הרבדים השונים של הנפש בתוכנו פנימה, בין החלקים המזדהים עם עצבון הגוף לבין החלק הקרוב יותר לשמחת הנפש?

כך הם דברי אדמו"ר הזקן באותו פרק ל"א בתניא:

…לאמר ללבו: אמת הוא כן בלי ספק, שאני רחוק מאד מה' בתכלית… אך כל זה הוא אני לבדי, הוא הגוף עם נפש החיונית שבו [התודעה הפשוטה של ה'אני', המקושרת עם הגוף וכח החיים שבו, שהיא אמנם רחוקה מאוד מה'], אבל מכל מקום יש בקרבי חלק ה' ממש… שהיא נפש האלהית… ואם כן אדרבה כל מה שאני בתכלית הריחוק מה'… הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר [הנפש האלוקית, החלק האלוקי שבי, נמצא בגלות בתוך ה'אני' הנמוך] והרחמנות עליה גדולה מאד. ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה, להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם שנתלבשה בגופי שהיתה נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית, וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות…

וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה… ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה. כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחפשי אל בית אביו המלך. ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו… מכל מקום תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף.

כלומר, לפני שנולדתי היתה נפשי "בנעוריה בית אביה", חבוקה ודבוקה בפועל במקורה בה'. הכל היה בסדר, הייתי לגמרי בתוך ה' כעובר במעי אמו. ועכשיו כשנולדתי, יצאתי לאויר העולם יחד עם גוף ונפש-בהמית, עם יצרים ומודעות-עצמית הרחוקה מאור פני ה' – הרי יש רחמים רבים על הנפש אשר התרחקה כל כך מ"בית אביה" וניתנה בתוך "בתי חומר".

אבל יש פתרון: כעת עלי למצוא איפה אני משמר את אותה תחושה שהקב"ה לגמרי נמצא איתילמרות שהוא נתן לי להיות עצמאי, כשם שהילד המתבגר ועומד ברשות עצמו אינו מתנתק לגמרי מהוריו אלא הוא קשור אליהם למרות היותו עצמאי. כיצד יוצרים מחדש את הקשר של הנשמה לה'? על ידי התורה והמצוות, שהם רצון ה' ועל ידם הנפש חוזרת לטעום את טעם החוויה האלוקית שהיתה נתונה בה "בבית אביה" לפני שננפחה בגוף, זהו מזון-המלכים אשר ישביע את הנפש, יעניק לה חיים וממילא גם שמחה.

אם כן, שמחת-הנפש יכולה להתבטא בפועל כאן בעולם הזה גם בהיות הנפש נתונה בגלות בתוך הגוף. יש כאן אפשרות של מגע וחיבור עם אור ה', שהרי על ידי התורה והמצוות האדם ממש נדבק בה' ונפשו מתאחדת עם רצון ה'. כל תנועה כזו של חיבור עם ה' הריהי מלאה שמחה, "שמחה שלמצוה" – של צוותא ודבקות בה' שהיא האוצר הגדול שאין כמוהו, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן – עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'"[ח].

כל מה שנוגע לקשר עם ה' משמח אותנו באמת, וכל מה שנוגע לגוף מצד עצמו אינו מקור שמחה אמיתי. בכל רגע נתון האדם יכול לבחור האם לעסוק ב"עצבון הגוף" או ב"שמחת הנפש" – אז מדוע לפנות אל הצד המעציב ולא לצד המשמח? יש רק לשים לב, ולקיים עבודה של הבחנה והבדלה, "שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף".

געגוע ושעשוע

לכשנדייק יותר: לא רק שהנפש הנתונה בגוף יכולה למרות זאת להגיע לשמחת הנפש על ידי דבקות בה' בתורה ומצוות וכו', אלא אדרבה, המצב הזה עצמו יוצר חידוש מיוחד בקשר עם ה'. הרי ה' הוא שהכריח את הנפש 'לצאת מהחממה', 'להזרק' מבית אביה ולרדת אל תוך הגוף כאן בעולם הזה, לגלות בארץ אחרת וב'סביבה עוינת' – וכך נוצר החידוש ששמו געגוע. הרי זה "כמשל בן המלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה" – שודאי במצב הזה הוא רווי געגועים עזים אל אביו בארמון המלכות.

אולם הגעגוע הזה עצמו אין פירושו עצבות! אכן, מי שנגזרה עליו גלות-עולמים ועבודת פרך בארץ גזירה חשוכה, ללא תקוה וללא מפלט, ודאי ישקע בעצבות. מי שהתרחק כל כך ממקורו, התרחק כל כך עד שכבר אינו מכיר את מקורו ואינו מזהה אותו, עד שאבדה תוחלתו לשוב לאותו מקור עלום אי-שם – הוא כבר יפסיק באיזה-שהוא שלב להתגעגע. אדרבה, הוא ינסה להסיח את דעתו מן המקור ולברוא לו עולם חדש בניתוק ממנו. וכיון שהחיים האמיתיים נמצאים רק במקור – הרי בעולם החדש יש, בסופו של דבר, רק אשליות, חדלון ועצבות.

אבל הגלות של הנפש בתוך הגוף אינה כזו. כאן ישנו געגוע שיש בו כל הזמן תנועה אל המקור ונגיעהבו. מתגעגע = נוגע ושוב נוגע, "נוגע ואינו נוגע", הולך ונוגע ומגיע. מצד אחד, הנפש נתונה בגלות – בתוך הגוף ועם חלקי הנפש שאינם מזדהים עם ה' – אבל בכל רגע ורגע הנפש גם יוצאת מן הגלות, בכל תנועה של קשר עם ה' אותו בן-מלך הנתון בשביה "יוצא לחפשי אל בית אביו המלך". כל יציאה כזו לחופשי מלווה בשמחה מיוחדת, שמחה שאין כדוגמתה אצל מי שלא נפרד מעולם מבית אביו ולא יודע את טעמו המר של השבי. וראה זה פלא: השמחה הזו אינה חד פעמית, אלא מתחדשת כל הזמן. כל ימינו עלי ארץ, בכל תנועה של התקרבות לה' ומפגש איתו יש יציאה מחודשת מבית-הסוהר – שהרי בית הסוהר עומד על תלו, הגוף נשאר גוף וחלקי הנפש המזדהים איתו נותרים גם הם. אם מרגישים היטב את הגעגוע – את הרחמנות מלמעלה על הנפש אשר בגלות ואת השתוקקות הנפש אל מקורה – אזי מרגישים היטב את ההתמלאות בכל מעשה שיש בו קשר עם ה', ויהיה זה המעשה הקטן ביותר. הגעגוע ותחושת החסרון, יחד עם ההתמלאות המתחדשת שוב ושוב, בנגיעה אחר נגיעה תוך כדי נענוע – הם היוצרים את השעשוע [כמובן, כל התיאור הזה הוא של התהליך מצד האדם. בהתאמה לזה, יש הנחת יסוד ברורה שהקב"ה מצידו נמצא איתנו בכל עת, וכל מגע שלנו מתמלא בוודאות].

אם כן, חכמת החיים הגדולה שאנו למדים כאן מתחילה בעצם הבירור מהי שמחת הנפש, ובהכרעה להתמקד באותו געגוע-שעשוע שבין הנפש למקורה במקום לשקוע בצד החסר והמרוחק. למה להסתכל על הכוס הריקה לגמרי מצד עצמה במקום לראות כיצד היא יכולה בכל עת להתמלא מים חיים, רִיק-ומילוי שוב ושוב.

ולבסוף, בנוסף לכל הרווח הזה, לתחושת הגעגוע והיציאה המתמדת מבית האסורים – לא נשכח שאת הקשר המתחדש עם ה' מקיימת הנפש בעזרת הגוף עצמו. הדבקות שמשיג האדם בכל מעשהשל מצוה בהיותו נתון בתוך הגוף ועל ידי הגוף – יש בה משהו יותר אפילו מדבקות הנשמה בעולם הבא. "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". דוקא המצוההנעשית בגוף יוצרת את הצוותא המיוחדת עם ה' יתברך אשר בחר בגוף שלנו לעבודתו. נמצא שהיציאה של בן המלך מהשבי אל אביו נעשית בעזרת כותלי בית-הכלא עצמם, כשהם מתהפכים ברגע זה לשרת את המפגש בין הבן והאב ולאפשר לבן לגעת באביו המלך עוד יותר מאשר בהפגשם בנסיבות אחרות! כך אנו הופכים לגמרי את עצבון הגוף ומצרפים אותו אל שמחת הנשמה:

"ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" – שהששון והשמחה ישיגו ויתפסו את היגון והאנחה, שהם נסים ובורחים מן השמחה, להכניס אותם בעל כורחם לתוך השמחה. כי יש יגון ואנחה שהם הסטרא-אחרא, שאינם רוצים להיות מרכבה אל הקדושה, ועל כן הם בורחים מן השמחה. על כן צריך להכריח אותם לתוך הקדושה, דהינו השמחה בעל כורחם.[ט]

לסיכום

במאמר זה עסקנו בשלב ראשון של בירור העצבות. תהליך של בירור משמעותו להתייחס אל מציאות מעורבת ולהבדיל בתוכה בין הדברים השונים. לענייננו, האדם יכול לחיות בערבוביה, כאשר לעיתים הוא שמח ולעתים עצוב (ולעתים אינו יודע), מבלי להבחין כראוי מה באמת משמח אותו ומה מעציב אותו, מהי שמחה אמיתית ומהי שמחה מדומה שסופה עצבון.

כאשר ניצבת בפנינו כזו "ערימה", עלינו להגיע להכרה נכונה ועל פיה לסדר לעצמנו שתי "ערימות" – ערימה של עצב וערימה של שמחה. מה שבאמת משמח אותנו הוא הקשר עם ה', "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו", באמונה תמימה בה' בורא העולם ובקשר מתמיד עמו. ומה שמעציב אותנו הוא התלות בגוף, ההשתעבדות וההתפתות לרדיפה אחר הצלחותיו שסופן יאוש ועצב. כך אנו מקיימים את עצת-הנפש של אדמו"ר הזקן "שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף".

המשך תהליך הבירור דורש התייחסות בפני עצמה, ובע"ה עוד חזון למועד.

[א] מעובד מתוך שיעורים שניתנו ב"בית הספר לתורת הנפש" ושיעור שניתן ב"שבת חסידות" ביצהר.

[ב] פרי הארץ פרשת מטות מסעי.

[ג] קהלת רבה ו, ו.

[ד] ירמיה ב, יג.

[ה] תהלים לו, י.

[ו] דברים ד, ד.

[ז] וראה בהעמק דבר לבראשית כג, א: "חיים בלשון הקודש שתי משמעויות, אחת חיים ולא מות. ב' שמח ועלז ולא עצבון".

[ח] רמב"ם סוף הלכות לולב.

[ט] לקוטי מוהר"ן תניינא כג.