מכתב שנשלח למחברי הספר. חיזוק וברכה מול המקטרגים, ואמיתות ברורות ותקיפות בנושאי מלחמה.
ב"ה ח"י אלול תש"ע
כבוד הרבנים
יצחק שפירא שליט"א ויוסף אליצור שליט"א
רוב שלום וברכה!
בעקבות הופעת הספר 'תורת המלך' פרי עיונכם בסוגיות המלחמה בישראל, נשמעו תגובות של רבנים בכתב ובעל פה, אשר הביעו התנגדות לתוכן הספר ולהסכמות שניתנו לו.
טענות שונות נשמעו, וכגון, שיש בהופעת ספר זה – "התחפרות ודשדוש בהלכות שאינן רלוונטיות בימינו". טענה אחרת: "אין דעת חכמים נוחה מפרסום ספר שעניינו מצבי גבול בשאלה: דמו של מי סמוק יותר של יהודי או של נכרי". לא נחה דעתו של אחד מראשי הישיבות עד שיצא בקריאה לפסול את המחברים מלפסוק הלכה, ולשרוף את הספר, שמא ילמד מישהו להתגונן על נפשו לאור המקורות שבספר.
"אל תהי צדיק הרבה"
יש לתמוה על רבנים בישראל, השמים עצמם כפוסקי הפוסקים, הרשאים לפסול רבנים וספרים, וכשופטים עליונים העומדים מעל נותני ההסכמות, כביכול, להם ניתנה הרשות והסמכות הבלעדית מפי הגבורה. כל עוד תלמיד חכם מעיין בספר חדש שיצא לאור וכותב את הערותיו למחבר, או מפרסם מאמר נגדי עם מקורות – עשה נכון. אך משעה שפסל את האיש ואת ספרו, אין זו אלא מידת יהירות. כבר אמרו חכמים (אבות ד, ח): "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד ואל תאמר: קבלו דעתי! שהן רשאין ולא אתה".
מדברי הירושלמי פאה ב, ד; יש ללמוד, שהרשות לחדש בהלכה נתונה מסיני לכל לומד תורה, וכלשון הירושלמי: "אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו – כבר נאמר למשה בסיני! מה טעם? – יש דבר שיאמר [הרב לתלמיד]: 'ראה! זה חדש הוא!' משיבו חבירו ואומר לו: 'כבר היה לעולמים' [מסיני]!"
זאב עם כבש?
ממחאת הרבנים ותוכן התגובות עולה ההרגשה, כאילו הננו חיים בגן עדן ובמציאות של 'לעתיד לבוא', וכדברי הנביא ישעיה: "וגר זאב עם כבש". לשיטתם, כיום, בדור של קידמה ונאורות, ועם משק כנפי ה'שלום', הס מלדבר על מציאות הלכתית בשאלת הריגת גוי, לפיכך, מפני 'דרכי שלום' – 'יפה שתיקה לחכמים'.
כאילו לא עבר עם ישראל שואה אכזרית זה לא מכבר, שם התגלתה החיה שבאדם, שהיא גרועה מכל חיה רעה ההולכת על ארבע על פני כדור הארץ.
וכאילו בארץ ישראל כבר אין זורקים אבנים על מכוניות בדרכים, כשהזורקים הם ערבים – מבוגרים וילדים – "חפים מפשע". גם אין משליכי בקבוקי תבערה על בתים וכבישים. וכאילו נעלמו הסכינאים, אשר בקריאת 'אללה אכבר' נועצים סכין ביהודי המהלך לתומו, ושאר רוצחי יהודים החיים בתוכנו וזוממים מזימות רצח להשמידנו.
הנה, בשעת כתיבת הדברים (כ"ב אלול תש"ע) נרצחו ארבעה יהודים בידי ערבים, ביניהם ידידי הטוב הרב יצחק אימאס הי"ד, הוא ואשתו ושנים אחרים השם יקום דמם. ר' יצחק אימאס היה תלמיד חכם, אשר ההדיר את הספר 'שלטי הגיבורים' שזכה לראות אור לאחרונה. ר' יצחק לא רק כתב אלא פעל רבות לחידוש העבודה במקדש. ר' יצחק עלה ארצה מברית המועצות, שם נדונה היהדות לכליה גשמית ורוחנית בידי השלטון הסובייטי, מתוך ים הרדיפות והדמים צמח האיש כיהודי לתפארת, הגאה בעמו בתורתו, בארצו ובמקדשו, ובאו חיות אדם אלה ושפכו את דמו ודמם של אחרים בתאוות רצח – כמצות האיסלאם.
כידוע, טרם חדלו קריאות ההסתה במסגדים בטלויזיה ובמוסדות החינוך הערביים. כך גם האמנה של הפת"ח וחמאס שרירה וקיימת. אמנה זו קוראת להשמדת מדינת היהודים וקיום 'ג'יהד' נצחי של האיסלאם נגד ישראל ושאר העמים, עד שיקבל האיסלאם את השלטון בארץ ישראל ובעולם. דברי ה'נביא' מוחמד שגורים בפי כל ילד ערבי בארץ, המשנן אותם ויונק אותם עם חלב אמו: "לא תגיע השעה, עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו, מוסלמי! הו עבד אללה! יש יהודי מתחבא, בוא והרגהו!'" (המובאות כאן ולהלן, מתוך ספרי לימוד רשמיים בבתי ספר ערביים, ועל פי 'מבט לתקשורת הפלסטינית' מאת איתמר מרכוס).
האם נשכחו פרעות תרפ"ט, שם נטבחו יהודים בסכינים על ידי השכנים "הטובים"? האם נשכחו מאות השבויים פליטי השואה בכפר עציון, שהרימו ידים משאזלה התחמושת, אך נטבחו באכזריות בידי ערבים צמאי דם יהודי?
וכאילו לא נערכו כמה וכמה מלחמות מאז הקמת המדינה במטרה מוצהרת להשמדת מדינת ישראל.
היש מי שזוכר את האינתיפדה? הרי היתה אינתיפדה ראשונה, שניה ושלישית. דבר ידוע לכל, כי הערבים שוקדים על מאגרי נשק ואימונים לקראת האיתיפדה הרביעית והחמישית. כי לפי האיסלאם המושג 'לעשות שלום' עם אויב לא קיים. כל הסכם שלום אצל ערבי אינו אלא 'הודנה', ו'תהדייה', היינו, הפסקה זמנית, לאגור נשק וכוח עד המלחמה הבאה ועד לניצחון הסופי – ה' ישמרנו, וכבר אמר דוד תהלים קכ, ה-ז: "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר [שבטי ערב]. רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. אני – שלום, וכי אדבר המה למלחמה!".
ועוד לא הזכרנו את האיום להשמדת ישראל מפי צורר היהודים במדי ופרס והאיום על ישראל בפצצות אטום.
מול כל אלה קיימות בתורה עשר מצוות מלחמה, ולא כאן המקום לפרטן.
ללמד בני יהודה קשת
מאז מפלת שאול מלך ישראל לימד דוד לדורות את הכלל, שחובה ללמד כל יחיד בישראל – וכך את צבא ישראל – לאחוז בחרב ובקשת. כי אם לא ילמד עם ישראל להלחם על נפשו, לא תיכון מלכות ישראל והעם צפוי להשמדה, חלילה. כך אירע במפלת שאול, שהפלישתים כבשו חלק ניכר של ארץ ישראל, והממלכה הפלישתית השתלטה על הארץ משדות פלשת ועד הגלבוע ובית שאן.
לפיכך, בטרם יקונן דוד על נפילת שאול ויהונתן מקדים דוד את הלקח העיקרי ממפלת שאול (שמואל ב א, יח): "ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר", בכך לימד דוד לדורות את חובת עם ישראל לעמוד על נפשו ולהעמיד צבא מוכן לעת צרה.
חכמינו ז"ל מסבירים את המושג 'ספר הישר במסכת עבודה זרה (כה, א): "'ספר הישר'… זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים". כי אברהם אבינו – איש החסד – נאלץ לאחוז בחרב כנגד ארבעת המלכים, ויעקב אבינו – 'איש תם יושב אהלים' – נאלץ לאחוז בחרב מול בני שכם. למרות שנהרגו במלחמות אלה "חפים מפשע" – האבות נקראים 'ישרים', כי הם נלחמו על קיומו של עם ישראל בתוך עולם של שודדים ורוצחים.
לאור האמור, דורנו זה, בו השנאה ליהודי ממשיכה לפעפע, מצוות המלחמה שבתורה אינם נושא להשתקה. למרבה הצער מצוות אלה רלוונטיות בימינו לא פחות מכל דור אחר, וחובה ללמדם הלכה למעשה לנער וזקן. זאת, יותר ממצוה אחרת, כי מדובר בשאלות של חיים ומוות ליחיד ולכלל.
(כאן המקום להעיר על מה שהבאתם ב'תורת המלך', עמ' קפט, את דעת המאירי, שכתב במסכת עבודה זרה כו, א; כלל גדול, שבכל מקום בו נזכרים עכו"ם וגוים בתלמוד, כוונת חז"ל "לאומות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות", אך באשר לגויים בדורו ובדורנו, שהם כפופים לחוק, היחס שונה. לענ"ד יש כאן טעות גדולה, וכבר נכשלו בה גדולים וטובים, ומצוה לשרש אותה. המאירי נאלץ לכתוב משפט זה דווקא מאימת הנוצרים שונאי ישראל בזמנו. שכן בימיו גזרו הנוצרים על שריפת התלמוד בפריז, כי משומד יהודי הביא לידיעתם הלכות בתלמוד שיש בהן, לדעתו, הסתה לשנאת הנוצרים.
כתוצאה משריפת התלמוד וסגירת בתי המדרש בהעדר ספרים, באה עליית שלש מאות הרבנים בעלי התוספות לארץ ישראל בראשותו של רבי יחיאל מפריז, כדי שיוכלו ללמוד תורה באופן חפשי. על שריפה זו חיבר המהר"ם מרוטנברג, את הקינה 'שאלי שרופה באש לשלום אבליך', שם מתואר, שהגזירה על החזקת ספרי התלמוד עדיין קיימת, ובלשונו: "עוד תגזרי לשרוף דת אש וחוקים, ולכן, אשרי שישלם לך כגמוליך".
לאור האמור, לא היה יכול רבי מנחם המאירי להפיץ את חיבורו הגדול על התלמוד ללא צנזורה עצמית, כי היו שורפים את המחבר יחד עם ספריו. לכן מצא דרך להעיר את אוזן הלומד, וכתב באופן עקבי בספריו, בכל מקום בו דן בהלכה הנוגעת לגויים, הוסיף מיד – "האומות הקדומות", שאינו אלא ביטוי בלשון סגי נהור. באותם ימים היו מעתיקי הספרים מעתיקים בכתב יד, וכך היה האחד מעביר לשני את משמעות המושג 'אומות קדומות'.
ראוי להוסיף לענייננו כאן, כי חכמי הדור בצרפת, ייחסו את שריפת התלמוד בידי הנוצרים, שבאה כעונש משמים על שריפת ספרי הרמב"ם בידי חכמי הדור באותה תקופה. ללמדנו, מה משמעות הקריאה לשרוף ספרי הלכה בלא דין ובלא משפט.
להלן כמה מקומות בדברי המאירי לדוגמא: ראה בית הבחירה לברכות נח, ב:: "הרואה… בתי עובדי האלילים בישובן, ושאר בעלי האמונות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות, והם הנזכרים בתלמוד תמיד בלשון 'אומות העולם', כל שראה אותם ביישוב ובשלוה אומר: 'בית גאים יסח ה", בחורבנן אומר – 'אל נקמות ה"".
פסחים ו, א; "ומה שנתגלגל כאן באיסור שכירות לדירה לעובדי האלילים ושאר האמונות הקדומות כבר ביארנוהו בראשון של עבודה זרה".
ביצה כא, ב: "טעם איסור הכנה לגוים, מצד שהיא מלאכה ואין לנו בה צורך אוכל נפש, הואיל ואין מזונותם עלינו, שהרי סתם גוים האמור בתלמוד פירושו בבעלי האמונות הקדומות בעבודת האלילים".
סנהדרין עו, ב; "עובדי האלילים וכיוצא בהם מבעלי האמונות הקדומות, אע"פ שהוזהרנו בגזילתם ובגניבתם ובכל מיני רמאות הבאים מצדנו, אין אנו מצווים בחזרת אבדתם כלל במקום שאין שם חלול השם".
ניתן להמשיך ולהביא דוגמאות לעשרות מדבריו, שם הזכיר את 'האומות הקדומות' אך למעשה התכוון לומר, שההלכה מכוונת אף כלפי נוצרים ומוסלמים בכל דור ודור, ולא כאן המקום להאריך בענין זה. כבר ראיתי כמה מגדולי ישראל שנשענו על דברי המאירי אלה, ולא עמדו על שורש הבעיה, ושיש בדבריו רמז למעיין ולפוסק, ודי לחכימא ברמיזא. לענ"ד מצוה לפרסם את הענין ברבים, לבל יטעה הציבור לחשוב כאילו התיר המאירי איסורי תורה הנוגעים לגויים, ולא היא).
כאמור, יש מן הרבנים מי שכתב, שאין דעת חכמים נוחה מפרסום ספר בענייני מלחמה, והתמודדות בשאלת הריגת נכרי. הטוען כך כדאי שיעיין בסוגיא מפורשת בתלמוד הקובעת, שמצוה ללמד את הלכות המלחמה לדקדוקיהן, ולשנן אותם לכל ילד בישראל, כי כל ילד עתיד להתייצב לצבא, וכל נער נושא בידיו את שרביט המצביא, לפיכך, מלמד בישראל שאינו עושה כן עובר עבירה.
במסכת בבא בתרא כא, א; נאמר, שרבו של יואב, לימד את תלמידיו בילדותם את הלכות המלחמה בעמלק ובאדום, אלא שלא הקפיד ללמד את הילדים את ההלכות בדקדקנות. כשנתמנה יואב לשר צבאו של דוד, יצא למלחמה באדום ולא ידע אם להמית רק את הזכרים או גם את הנקבות, שכן, רבו לא הקפיד ללמד את תלמידיו כהלכה. לפי המבואר בגמרא שם, משראה דוד שיואב נמנע מלהרוג את הנשים, ביקש להרוג את רבו של יואב בזיקנתו, על שהתרשל ולא לימד לתלמידיו את פרטי הלכות המלחמה כראוי (בשאילתות דרב אחאי גאון, ואתחנן קמב, מובא שהרגו). ומבואר בגמרא שם, שמלמד המתרשל, ואינו מלמד את תלמידיו את הלכות המלחמה לדקדוקיהן חלה עליו קללה: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" (וראה רמב"ם הלכות תלמוד תורה ב, ג; והלכות מלכים ז, טו).
נמצא, שלימוד הלכות מלחמה הוא חובה מן התורה, והנמנע מללמד חייב מיתה – כנ"ל, כי "תורה היא ולימוד היא צריכה". וכלל ראשון במלחמה – "הבא להורגך השכם להורגו", וכן שאר הכללים והפרטים, במי יורים, מתי יורים, וסעיפי סעיפים באשר ל'הוראות פתיחה באש' שבתורה.
למעשה, זה השיעור הראשון שמקבל כל חייל בתחילת האימונים, עוד בטרם ירה ירייה ראשונה, כשהוא שומע את המפקד קורא: 'האויב מימין', על החיילים להשתטח ארצה ולירות מיידית לימין, זאת, מן הסיבה הכתובה ב'תורת המלך' – 'השכם להורגו', וכך שהחייל שומע קריאה – 'האויב משמאל' יורים מיידית לשמאל. מעולם לא נאמר לחייל, להשתטח, להמתין, לנצור את הנשק, ולתחקר את האויב: בן כמה הוא? שמא הוא קטין? והאם הוא מתכוון ברצינות לירות כדי להרוג? כי עד שיפתח החייל את פיו – המפקד וחייליו לא ישארו בין החיים. מפקד שינחה את חייליו לשאול שאלות בטרם ירי, יישלח להסתכלות אצל רופא נפש, ויודח בבוז מן הצבא.
העולה מן האמור, שרב בישראל, המונע מלדון בשאלות אלה, שהן שאלות של חיים ומוות לחייל הבודד ולכלל הצבא, לא ינצל מכמה וכמה איסורים מן התורה.
בתורה נאמר: "לא תעמוד על דם רעך", ומבואר בספרא קדושים: "מנין אם ראית… ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו – חייב אתה להצילו בנפשו? – תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך'", וכך מובא בספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה רצז): "'מנין לרודף אחר חבירו להרגו שאתה חייב להצילו? – תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך'". במקרה שלפנינו, כשחיילים ואזרחים ממלאים את בתי הקברות בגלל שלא לימדו אותם מילדות את חובתם וזכותם להגן על עצמם, המונע מללמד חייל ואזרח איך להגן על נפשו ועל נפש חביריו בעת סכנה ומלחמה, נמצא הרב עובר על איסור 'לא תעמוד' כנ"ל ואיסורים אחרים (ראה להלן).
בענייני נפשות שנו רבותינו במסכת מועד קטן ה, א: "יוצאין לקווץ את הדרכים [לעקור קוצים] ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות… ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו, שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום? – תלמוד לומר דברים יט: 'והיה עליך דמים!'" כלומר, על זקני העיר להסיר כל מכשול וסכנה מן הציבור, ואם לא נקטו בצעדי מניעה להסיר את התקלות – דמי הנהרג בראשם.
כן ראה מה שכתב הרמב"ם בענין חלל שאין יודעים מי הרגו (הלכות רוצח ושמירת הנפש ט, ג): "בית דין של אותה העיר [שבקרבתה נמצא החלל] עם כל זקני העיר אפילו הם מאה – הכל רוחצין את ידיהן שם במקום עריפתה של עגלה. ואומרים… 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו', כלומר, שלא בא לידינו הנהרג הזה ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה".
אם על חלל אחד אוספים את מאה זקני העיר, כדי שכולם יטלו אחריות על הנהרג, על אחת כמה וכמה לעת מלחמה, האחריות על זקני העיר – על רבני ערים וראשי ישיבות – להנחות את היוצאים לקרב וללוות אותם בעצה ובידיעת כל הלכות המלחמה. כי אם לא ידע החייל את המותר והאסור בקרב, או יהסס מלפתוח באש – דמי הנהרג בראשם של ראשי הישיבות.
על דרך משל, לו שמענו, שפרופ' בבית ספר לרפואה, נתן לאחד מתלמידיו מזוודת מנתחים, עם כל הציוד הסכינים והזריקות, כן צייד אותו בתעודת ד"ר שהתמנה לכירורג ומנתח. מאידך לא נמסר למנתח היידע על גוף האדם, היכן הלב הריאה והכבד, ואיך מנתחים במקרה של מחלה זו או אחרת. הרי ברור לכל, שהפרופ' שנתן תעודה זו לתלמיד – שופך דמים, שכן כאשר תלמידו יכנס לחדר הניתוח ימית בידים כל אדם המונח על שולחן הניתוחים.
לאור האמור, מדוע ראש ישיבה סבור, שמצוה מן התורה ללבוש מדים, לאחוז בנשק ותחמושת, ואף להצטיין כקצין בשייטת. מאידך, באשר להוראות פתיחה באש – חל איסור חמור לגלות לחייל את תפקידו וחובתו. והיה, אם יקבל החייל הוראה לנחות על אניה זרה המתקרבת לחוף לעוצרה, והאזרחים על האניה מכים אותו במוטות ברזל, בענין זה ההוראות הן סוד צבאי, ואין לגלותן, שמא יהרוג אנשים ונשים "חפים מפשע".
חייל בישראל צריך לדעת, כי כל מי שבא לקראתו, בין איש, בין אשה וילד – בא מכוח מצות ה'ג'יהאד'. גם אם יש אנשים שנוח להם לאטום את אזניהם מלשמוע זאת, כך קובעת ההלכה של ה'ג'יהאד': "האישה רשאית לצאת להילחם ביהודי ללא רשות בעלה, והעבד רשאי לצאת – ללא רשות אדוניו". הווה אומר, אין איש שיכול לקבוע שאשה ערביה או אזרח מוסלמי חף מפשע.
כל בר דעת מבין, כי אין מסירת נשק לחייל, בלא הוראות מדוייקות של פתיחה באש – אפילו על אזרחים, כי אין מלחמה בלי אזרחים, בוודאי לא באיסלאם, ש"הכל יוצאים אפילו כלה מחופתה". זה שנים שארצות הברית מנהלת מלחמה בעירק ואפגניסטן, מאות ואלפי אזרחים נהרגים שם כדבר שבשיגרה, על פי הכלל האומר: 'במלחמה – כמו במלחמה', ואין פוצה פה ומצפצף.
לפיכך, ראש ישיבה שאינו מנחה את תלמידיו בהלכות אלו, לא רק דמו של החייל הבודד יידרש ממנו, אלא גורל המערכה כולה. כי כשהלוחם יודע שהאויב משתמש באזרחים כ'בשר תותחים' למטרותיו, ואילו החייל ידיו כבולות מלפגוע בהם, ואף ייענש אם יפגע באזרח 'תמים', החייל מסיק מסקנה שדמו הפקר ונשלח כדי ליהרג. מעתה כל חייל ידאג לעצמו, לצאת בשלום מן הקרב, או למות בידי אזרחים, ובתנאים אלה המפלה בטוחה.
כל הססנות מכריעה את גורל המערכה, וכבר כתב הרמב"ם בהלכות מלכים ז, טו: "מאחר שיכנס בקשרי המלחמה… ידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו… ואם לא ניצח, ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל".
מלחמה אינה משחק, וכל נפש מישראל היא עולם מלא, וכבר אמרו חז"ל בירושלמי פאה א, א; על אבנר שר הצבא: "אבנר למה נהרג? – על שעשה דמן של נערים שחוק". ראש ישיבה ששולח את חייליו לקרב, ומונע מהם את היידע ההלכתי החיוני למלחמה – "עושה דמן של נערים שחוק", ועתיד ליתן את הדין, ככתוב: "והיה עליך דמים".
"מעשה רב"
בהקשר לכך הנני מוצא לחובה להביא 'מעשה רב', כיצד נהג אחד מראשי ישיבת מרכז הרב, אשר דאג להדריך את תלמידיו היוצאים לצבא, ו'בדידי הוה עובדא'.
מיד בתום מלחמת ששת הימים נכנסתי לבית הרב יצחק אריאלי זצ"ל – מגדולי הרבנים בירושלים. הרב התעניין ובירר פרטים אודות שחרור ירושלים ומקום המקדש, כן ביקשני לספר על הנופלים – הצנחנים הרבים שנהרגו בקרב.
לפתע, מבלי ששאלתי, אמר לי כהוראה ודבר הלכה: "דע לך! כשאתה בשעת קרב ומלחמה, ואתה רואה לפניך ילד מילדי האויב רץ לקראתך – אל תהסס, תירה בו! אם לא תירה בו מיד, יהרוג אותך עכשיו. אם לא יהרוג אותך עכשיו יהרוג אותך כשיגדל…"
כשאמר את דבריו לא ירדתי לסוף דעתו, אך שמרתי את דבריו בליבי.
חודשים אחדים לאחר שיחתי עמו נקראנו למילואים בבקעת הירדן, לשמור על קו הגבול מול ממלכת ירדן ממזרח, בטרם הוקמה גדר הבטחון.
בלילות נשמעו קולות של משפחות ערביות העושות דרכן בחסות החשיכה מירדן לתחום ישראל. היו אלה משפחות שחזרו לביתן בתום המלחמה, ליריחו רמאללה, שכם וג'נין. אחד התפקידים שהוטלו על החטיבה היה, למנוע את שיבת הפליטים חזרה לביתם. למטרה זו נפרסו מדי פעם מארבים בלילות בוואדיות בהם נהגו הפליטים לחדור ארצה לאורך בקעת הירדן.
ההוראה היתה: בהשמע הקולות – פתח באש.
זאת, למרות הידיעה הברורה שמדובר בגברים נשים וילדים.
נותני הפקודה היו שר הבטחון דאז – משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין, והמח"ט מוטה גור – אנשים הגונים ושומרי חוק לכל דבר.
איש לא עירער ואמר שמדובר בהרג אנשים חפים מפשע. הכל הבינו שהמדינה עברה מלחמת השמד מול כל צבאות ערב שהכריזו ג'יהאד להשמדת מדינת היהודים, וחובת המדינה להגן על עצמה ולמנוע פלישת אזרחים וגורמים לא רצויים אחרים לתחומה.
'מעשה רב' זה של הרב אריאלי זצ"ל, הוא יותר מ'הסכמה' חתומה לספר תורת המלך'.
אם נדרשת 'הסכמה' לספר מצד אנשי בטחון וגנרלים, הנה לכם 'הסכמה' תכליתית ועובדתית, מפי שלשה מגדולי המצביאים במדינת ישראל: דיין, רבין ומוטה גור.
באשר לרב אריאלי זצ"ל ראוי להוסיף, שהיה אישיות רבנית ידועה בירושלים ובארץ. היה ממייסדי ישיבת מרכז הרב ואחד מראשי הישיבה שנים רבות, ומגדולי מורי ההוראה והפוסקים בדורו. בין השאר היה הפוסק ומורה ההוראה של בית החולים ביקור חולים. קשריו עם הרב קוק החלו מעליית הרב קוק לירושלים. הרב אריאלי למד עם הרב קוק זצ"ל לימוד קבוע של הש"ס מדי יום ביומו במשך שש עשרה שנה. כן כתב ספרי יסוד בהלכה – 'עיניים למשפט' על מסכתות הש"ס וספרים אחרים, ונבחר לחתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת ה'תשכ"ו. זכיתי בעניותי לקבל 'סמיכה' והיתר הוראה מהרב אריאלי זצ"ל.
לאור התגובות המתוארות לעיל מצד רבנים וראשי ישיבה לספר 'תורת המלך', לא נופתע אם ייצא ראש ישיבה זה או אחר, ויכריז, כי יש לשרוף את 'עינים למשפט' של הרב אריאלי, אסור לשמוע לפסקיו, ויש למחוק אותו מיידית מרשימת המקבלים את פרס ישראל…
***
נחזור לראשונות. כאמור, בעת השירות במילואים ניתנה הוראה לחסום את פלישת הפליטים ארצה. בלילות בהן לא יצאו החיילים למארב ונשארנו במוצב המשכנו לשמוע את קולות הנשים וילדים החוזרים בשיירות ארוכות לביתם, בבקעת הירדן בשכם וג'נין.
עברו שנים. בוקר אחד שמעתי מביתי בירושלים קול נפץ אדיר. יצאתי למקום האירוע וראיתי אוטובוס מרוסק וסביבו הרוגים ופצועים ובהם ילדים ותינוקות. ראיתי את הדם הניגר ברחוב הירושלמי, והתחלתי להבין למה התכוון הרב אריאלי: 'אם לא תהרוג אותו…'
כשעמדתי בחצר ישיבת מרכז הרב, מול ארונות המתים בהם היו מוטלות גופותיהם של משפחת הרב דיקשטיין הי"ד – ידידי הטוב – הבנתי יותר.
כשהמחזה נשנה בזוועתו, ועמדתי שוב בחצר ישיבת 'מרכז הרב' מול ארונות הנערים – שמונה צדיקי עולם – בני 'הישיבה לצעירים' הי"ד, שנהרגו בידי מחבל בעת שלמדו תורה, הבנתי עוד יותר, כי מפוצצי האוטובוסים ורוצחי שמונה נערי ישראל הקדושים, לא היו אחרים אלא אותם ה"ילדים", שהגיעו בשיירות ארוכות בלילות לשכם ולג'נין.
משכם וג'נין יצאו "הילדים" לפוצץ את בית המלון בנתניה בליל הסדר, לאחר שלימדו אותם, שמי ששם חגורת נפץ על עצמו קורא 'אללה אכבר' והורג יהודים הוא 'שהיד' וקדוש, ואללה הרחום מברך אותו. עוד לימדו אותם לדקלם: 'שלוף חרבך מנדנה!' גם לימדו אותם לשיר במיפקד בית הספר את הימנון השהיד, המתאבד בשמחה כדי להרוג יהודים – 'להשיג את המוות והכבוד' – הכל כחלק ממצות ה'ג'יהד' לחיסול מדינת היהודים.
משכם וג'נין יצאו ה"ילדים" לפוצץ אוטובוסים בירושלים תל אביב וחיפה. כי ה"מורה לגיאוגרפיה", פתח להם את ספר הלימוד, והראה להם את מפת 'פלסטין השלימה', שם אין זכר למדינת ישראל, כי צריך למחוק אותה מן העולם. שם נאמר, שהערים ירושלים תל אביב וחיפה הן אדמת ווקף מוסלמי, ומוסלמי שמוותר על גרגיר אחד מאדמת פלסטין סופו גהינום (הכל ציטוטים כנ"ל, מ'סיפרות' רשמית ב'בתי הספר').
מהרי שכם יצאו "ילדי שכם וג'נין" לשפוך את דמם של שלשים יהודים במעלות. נוכחתי בעיירה מעלות בעת המאורע המחריד (בתפקיד רב פיקודי בפיקוד הצפון). כדורי המחבלים – שרקו מעל ראשי ומעל ראשיהם של מוטה גור אלוף פיקוד הצפון וחבר הקצינים שהוזעקו למקום. נזכרתי אז בדברי הרב אריאלי, שאמר: 'אם הילד לא יהרוג אותך עכשיו – יהרוג אותך כשיגדל…'
זעקות ילדי ישראל ובנות ישראל שנורו למוות עלו מכתלי בית הספר, והן מהדהדות באזני עד היום. עשרים ושנים ארונות קבורה של ילדי ישראל – נשמות טהורות – הטמנו בבית העלמין בצפת.
כל השאר כתוב בכתובות אש ודם ברחובות ערי ישראל ובבתי הקברות.
כאמור, יש לתמוה על רבנים בישראל, המגלים חוסר אחריות במחאתם, ומונעים באלימות מילולית והטלת אימה, מידע הלכתי חיוני על הנוהג הנכון בשעת מלחמה, שהרי הספר 'תורת המלך' נועד להציל נפשות מישראל.
מקובל על הכל, שיש מקום שרב יסבור אחרת מן הכתוב בספר, אדרבה! יכתוב ספר ובו שיטה הלכתית מסודרת, יגיש אותה לדיון במועצת הרבנות הראשית, או לחבר רבנים אחר המקובל עליו. והיה, אם רוב רבני ישראל יסכימו לשיטתו, כבר אמרה תורה: "אחרי רבים להטות" ונלך אחריו. אך רב היוצא במחאה פומבית ומטיל אשמה על המחברים באמירה, שהספר הוא 'הסתה לרצח', זו עצמה הסתה, ורצח אופי של רבנים בישראל. גנאי הוא לרב בישראל הבונה את תדמיתו הרבנית כרב שפוי על חשבון רבנים אחרים אשר יצאו באומץ להשמיע דבר הלכה.
עוד יש להזכיר לרבנים היוצאים במחאה, כי מצות עשה מן התורה להציל את הנרדף מיד רודפו. אמנם עיקר המצוה היא להציל אדם שרודפים אחריו להורגו, אך בכלל המצוה היא להציל את החלש מדי החזק, וכלשון בעל ספר החינוך (מצוה תר): "מצוה להציל הנרדף… משרשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא ברא העולם ורצה בישובו, וישוב העולם יתקיים בתשועת החלש מיד חזק ממנו. ועוד, כי הנרדף לעולם עיניו ולבו אל ה' להושיעו מיד רודפו, וכענין שכתוב בקהלת ג, טו: 'והאלהים יבקש את נרדף', כלומר, הנרדף מבקש לאלהים ומתחנן אליו, על כן ציונו ברוך הוא לעזור לו".
כידוע לכל, מחברי הספר נרדפים על ידי השלטון, המשפיל אותם ושם אזיקים על ידיהם, על דברי תורה שכתבו, ואילו הרבנים המגנים במקום לקיים את המצוה לעזור לנרדף, מצטרפים לרודפים, ועוברים על עשה.
****
לרבנים שיצאו במחאה ייאמר: "אל תהי צדיק הרבה!" כבר אמרו חז"ל, (במדבר רבה פינחס כא): "את מוצא במי שבא עמהם [עם הגוים] במדת רחמים – לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרות, ואיזה זה – דוד! – 'ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש'. אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי?! אני כתבתי: 'לא תדרוש שלומם וטובתם' ואתה עושה עמם גמילות חסד?! – 'אל תהי צדיק הרבה!' שלא יהא אדם מוותר על התורה", כלומר, אדם המתחכם ביחסו לגוים יותר מן התורה מביא על הכלל כולו מלחמות וצרות.
כך גם שאול המלך איבד את מלכותו, מפני שהיתה לו 'שיטה' ו'מדיניות' בענייני גויים, החורגת מן ההלכה. כך מובא בקהלת רבה (פרשה ז תלמוד, וכן ביומא כב, ב): "'אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר', אל תהי צדיק יותר מבוראך, מדבר בשאול… התחיל מדיין הוא כנגד בוראו, ואמר: כך אמר הקב"ה 'לך והכית את עמלק': אם אנשים חטאו, הנשים מה חטאו! והטף מה חטאו! והבקר ושור וחמור מה חטאו! יצאת בת קול ואמרה: 'אל תהי צדיק הרבה' – יותר מבוראך".
מלכים בישראל שגו, וכך רבנים ומורי הוראה, והתורה קבעה תשובה מיוחדת וקרבנות מיוחדים למנהיגים בישראל שטעו, ואף לחכמי הסנהדרין ששגו בהוראה (ויקרא פרק ד). כי עוון המנהיג ואיש התורה כבד יותר, מעוון אדם מן השורה.
לאור האמור, דומה, שמתחייב מעשה תשובה מצד הרבנים על הדברים הבוטים שיצאו מפיהם, הן כלפי מחברי הספר 'תורת המלך', והן על הפגיעה בכבודם של נותני ההסכמות. אולם עיקר בקשת המחילה היא מנותן התורה, כי אין בשר ודם היכול לעצור את דבר ה'. לא ניתנה התורה לחכמים כדי לעצור אותה אלא כדי להנחיל אותה להמשך הדורות – "לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי", וכאן, שמדובר בענייני נפשות על אחת כמה וכמה.
כבר אמרו חז"ל (סנהדרין צא, ב): "כל המונע הלכה מפי תלמיד – כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר: 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', מורשה היא לכל ישראל", וראה שם בגמרא, שחכמים גינו במילים חריפות את המונע הלכה מפי תלמיד, וזאת, כי לא בתלמיד הוא פוגע אלא בנותן התורה.
חזק ואמץ
ולכם – הרב יצחק שפירא שליט"א, והרב יוסף אליצור שליט"א – ייאמר: אל ירך לבבכם מצחצוח החרבות של אויבים וידידים, כי סוף האמת לצאת לאור וסוף הכבוד לבוא.
כבר כתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין כה, ב) שכל המביא את דבר ה' לציבור צריך להיות מוכן לסבול: "אמר להם [הקב"ה] למשה ולאהרן: על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים".
יבוא יום ויתקיים בנו הפסוק: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות", אולם עד בוא יום גדול זה נכונו לעם ישראל מלחמות לרוב, והוראת דוד מלך ישראל שרירה וקיימת: "ללמד בני יהודה קשת – הנה כתובה על ספר הישר".
זה תוכן דברי הרמב"ם ביד החזקה, שיחד לכך סידרת הלכות: 'הלכות מלכים ומלחמותיהם'. מתברר מדבריו שם, שגם בימות המשיח יצטרך עם ישראל ללמוד הלכות מלחמה והתגוננות, וכלשונו (יא, ד): "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו… וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש… הרי זה משיח בודאי". הווה אומר, גם לשיטת הרבנים הסבורים כי הגענו לעידן השלום וההבנה בין העמים, רחוקה היא הדרך, ועוד הרבה מלחמות נכונו לישראל עד קיום הנבואה "וגר זאב עם כבש".
תחזקנה ידיכם, כי עוד רבה הדרך. ספרכם 'תורת המלך' הוא התחלה של בירור הלכתי מחוייב וחיוני מבחינת ההלכה, ובוודאי יעורר את ליבון הלכות מלחמה בקרב תלמידי חכמים.
יתן לכם ה' את הכוח והעוז, להמשיך וללבן את הצדדים ההלכתיים של גדרי מלחמה בישראל ללא חת, גם מול שונאים וידידים.
בברכת "חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך" וכתיבה וחתימה טובה
ישראל אריאל
